הנוהל לטפל ביילודים הסובלים מזיהומים חיידקים במספר תרופות אנטיביוטיות גם יחד נפוץ בשנים האחרונות. גישה זו לוקה בחסרונות רבים ביניהם אפשרות לפתח עמידות לאנטיביוטיקה השונות, תופעות לוואי, ואינטראקציות בין תרופות. החיפוש לתרופה אנטיביוטית יחידה שנגדה טרם התפתחה עמידות במידה ניכרת. עדיין נמשך.
מתן fluoroquinolones הוגבל ברפואת ילדים. במחקרים שהתבצעו בחיות צעירות נמצא נזק בסחוס המפרקים. על אף הסיכון, תרופות מקבוצה זו עדיין ניתנות לילדים שסבלו ממחלת ה ציסטיק פיברוסיס, במאמץ להתגבר על הזיהום הריאתי האופייני למחלה זו. טיפול זה לא לווה לתופעות לוואי במפרקים ולכן רופאי הילדים אזרו עוז והורו על לקיחת תרופות ה fluoroquinolones במחלות נוספות. בכתבה נוספת המופיעה במגזין הנוכחי אנחנו מדווחים על מתן תרופה מקבוצה זו לילדים הנמצאים בסיכון לפתח דלקת אוזניים חוזרת והכתבה לפנינו מדווחת על מתן תכשיר נוסף מקבוצת ה fluoroquinolones – ציפרו-פלוקסזין ליילודים שנולדו לפני המועד. בנטילת ה fluoroquinolones יתרון רב, כי טרם תוארה עמידות לתרופה זו במידה נרחבת, ולכן אפשר להשתמש בה כתרופה יחידה גם בזיהומים חמורים.
במחקר לפנינו עקבו החוקרים אחר קצב הגדילה ותקינות המפרקים אצל יילודים שנולדו לפני המועד ופיתחו אלח דם, neonatal septicemia.
נטילת התרופות האנטיביוטיות שניתנו במסגרת מחקר זה השתנת עם הזמן. בתחילת המחקר, בשנת 1998 הטיפול האנטיביוטי הסטנדרטי לאלח דם ביילודים היה אמפיצילין וגנטמיצין. מחמת העלייה בזני החיידקים העמידים לאמפיצילין, הטיפול הוחלף לצפוטקסים וגנטמיצין. מאוחר יותר, בגלל התמותה הגבוהה ועמידות לתרופות אלה, החל טיפול בציפרופלוקסזין. אך אשר יגורנו בא. החלו להופיע חיידקים שהיו גם עמידים ל ציפרופלוקסזין ואלה טופלו ב imipenem.
למטרת מחקר זה, הקבוצה שקיבלה ציפרופלוקסזין הייתה קבוצת הניסוי, ואילו היילודים שקיבלו תרופות אנטיביוטיות נוספות, היו קבוצת הבקרה. המינון של ציפרופלוקסזין היה 15 מ”ג/ק”ג ליום, בשתי מנות שניתנו בהזלפה איטית לתוך הוריד. מינון זה, מקובל לטיפול בזיהומים חמורים. משך זמן הטיפול המתוכנן היה 10 ימים. לקבוצת הבקרה נבחרו יילודים שקבלו תרופות אנטיביוטיות אחרות, אך תאמו לקבוצות הניסוי מבחינת פרמטרים נוספים מין, תקופת ההיריון, ומשקל לידה. קבוצת הניסוי, שקבלה ציפרופלוקסזין, נבדקה שלוש פעמים ליום לנוכחות דלקת מפרקים תפיחות מעל המפרק, אודם או הגבלה בתנועתיות המפרק.
בהתקבלם למחקר, התינוקות נמדדו ונשקלו. ותהליך זה חזר בגיל חודש ושלושה חודשים. בהמשך התינוקות נבדקו כל שלושה חודשים בשנת החיים הראשונה וכל ששה חודשים מכאן והלאה. כל מפגש לווה בשאלות להורים לגבי מחלות שעבר התינוק מאז הביקור הקודם. כן נבדק החולה לגבי מצב המפרקים ועבר הערכה התפתחותית מדוקדקת לגבי התפתחותו המוטורית ולפי סולם התפתחות של . Bayley
סך הכול ארבעים תינוקות טופלו בציפרופלוקסזין וחמישים בתרופות שונות. לאחר שנתיים וחצי של מעקב לא נמצא חשד למחלת מפרקים כלשהי. בכל הפרמטרים שנבדקו, קצב הגדילה לאורך, עלייה במשקל וגדילת היקף הראש היו דומים בכל הקבוצות וכן לא נמצאו הבדלים בהתפתחות המוטורית, השפה ובהתפתחות הקוגניטיבית.
הערת העורך כעת אם כן, לא נמצאו תופעות לוואי בילדים שנטלו ציפרופלוקסזין אשר יגבילו את השימוש בהן. מתי אם כן יש מקום להשתמש בהן? בשוקלנו מתן ציפרופלוקסצין עלינו להתייחס לשאלה האם חומרת המחלה מצדיקה את השימוש בקוינולונים.. שנית, הקוינולונים אינם יעילים כנגד חיידקים מקבוצת הסטרפטוקוקוס, ולכן אין לתת אותם במחלות של דרכי הנשימה, של מערכת העצבים ובזיהומים של העור והרקמות הרכות. בזכרנו הגבלות אלה, נוכל לדחות את התרבות הזנים העמידים עוד זמן מה.
המאמר הופיע ב Pediatric Infectious Disease Journal מחודש דצמבר 2006
Ciprofloxacin treatment in preterm neonates in Bangladesh Ahmed ASMNU, Khan NZ, Saha SK et al Pediatr Infect Dis J 2006;25:1137-41
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!