“דוקטור רצינו לבקש ממך אישור בשפה האנגלית, שבדקת את בתנו לפני שבע שנים ומצאת שהיא רגישה לחלב פרה”.

ישבו לפני זוג חרדיםכבר לא כל כך צעירים. האב התקשר אלי בבוקר וביקש פגישה כדי לקבל את האישור. בינתיים הספקתי  לבדוק את התיק ומצאתי שההורים ביקרו אצלי  שבע שנים לפני כן עם בתם הקטנה, ולא היה ספק  שאמנם סבלה מתופעות לוואי חמורות לאחר שתית חלב. היא לא הייתה המקרה היחיד של רגישות לחלבון חלב במשפחה זו ולאם היה ניסיון. הילדה לא באה למעקב והאם המנוסה ידעה איך לטפל בה בעצמה. בדרך כלל אני עוקב אחרי ילדים רגישים לחלב בעצמי ואני נוהג לנסות חלב בכמויות קטנות כל מספר חודשים כדי לוודא שהרגישות עדיין בעינה. הרי ברוב המקרים הרגישות נעלמת עד גיל שנתיים.כאן האם החליטה למנוע מילדתה  חלב ומוצריו ולא ניסתה  להחזיר  מוצרי חלב לתפריט וטוב שכך עשתה.

“אשמח לתת לכם את  האישור באנגלית”  עניתי  “אך האם מותר לי לדעת לאזו מטרה אתם זקוקים לאישור באנגלית ?”

ואז פתח האב וסיפר לי: “הרבה שלנו חי בניו יורק. לפני מספר חודשים הוא חיתן את בנו הבכור. כל חסידיו, ואנחנו ביניהם, באנו מכל קצוות תבל להשתתף בשמחה. גרנו בדירה שכורה באזור Flatbush.  אשתי בדרך כלל משתדלת לא להשאיר את הילדה עם הרגישות לחלב לבדה, אך יום אחד היא הייתה צריכה לרדת למכולת לחמש דקות. כאשר אשתי חזרה לדירה הילדה הייתה שרועה על הרצפה ללא רוח חיים. אשתי חשדה מיד שהאסון שקרה לנו קשור היה לרגישות  ילדתנו לחלבון החלב. על השולחן עמדה קופסת בסקוויטים. על הקופסא כתוב ללא חלב באנגלית, כלומר non-dairy  וגם הביטוי ביידיש pareve שמשמעותו לא חלבי וגם לא בשרי. מיד אשתי אמרה שחובה לבדוק את הרכב הביסקוויטים. ואכן שלחנו את הביסקוויטים למעבדה ותוך כמה ימים חזרה התשובה הבסקויטים מכילים את החלבון קזאין. מבחינה הלכתית אפשר להתווכח אם הנוכחות של קזאין הופך את הבסקויטים לחלביים.

מה שבטוח הוא שחלב המקור היחידי לחלבון קזאין ולפיכך הבסקוויטים הכילו אחד מחלבוני חלב.  במילים אחרות ייתכן והביסקוויטים מתאימים למושג “pareve” מהבחינה ההלכתית, אבל הם בוודאי לא מתאימים לתיאור  “non-dairy“  כי יש בתוכם מרכיבי חלב ללא ספק.

שקט השתרר בחדר. ניסיתי לשחזר לעצמי את התדהמה שפקדה את האם כאשר נכנסה לחדר ומצאה את בתה ללא רוח חיים. תיארתי לעצמי עד כמה האם האשימה את עצמה שהשאירה את הילדה לבד ושהאמינה לתיאור של  המרכיבים המופיע על גבי הקופסה. התפעלתי מאיפוק ההורים כאשר הם סיפרו לי את הסיפור המזעזע הזה. התנחמתי ברושם שהקשר בין ההורים נראה היה מצויין וקיוויתי שהאב עזר לאם להתגבר על ההאשמות העצמאיות.

“אני משתתף בצערכם” אמרתי כעבור מספר דקות של דומיה “ובכן אתם משוכנעים שבתכם מתה כתוצאה משוק אלרגי לאחר אכילת ביסקוויט שהכיל חלבוני חלב?”

“האם יכול להיות ספק ?”.ענו לי.

“ואתם תובעים את בית החרושת שכתב “non-dairy” על מוצר שאכן מכיל חלבון חלב פרה ?”

ההורים הסתכלו בי כאילו לא מבינים.

“אנחנו,” אמר האב  “אנחנו לא תובעים אף אחד, חס וחלילה. הביסקוויטים באו מבית חרושת תחת השגחתו של הרבה שלנו, ואיך נתבע את הרבה? הרי דבר כזה לא ייתכן. לא אנחנו התובעים. תובע אותנו בעל המכולת.

בעל המכולת תובע אותנו על “לשון הרע”.הרבה שלנו נותן לנו את  ההכשר,  הוא טוען, הוא חתום על כך שהביסקוויטים   הם ללא חלב. אך את מי מעניין המעבדה של הגויים? ואיך אנחנו מעיזים להטיל ספק בדברי הרבה, טוען בעל המכולת,  ולהפיץ לשון הרע  על המכולת שמוכרת  מוצרים אלה ?”