כבר בספר בראשית נמצא מילים הנגזרות מהשורש ע.צ.ב.

בעת הגירוש מגן העדן, הקב”ה גזר על חוה:- ” הרב?ה ארב?ה ע?צבונ?ך וה?רונ?ך, בעצב תלדי בנים”  ובפסוק הבא, לאדם הראשון:- “ארורה האדמה בעבור?ך?, בעיצבון תאכ?ל?נ?ה”.

ע?צ?ב  ועיצבון שניהם ביטויים לצער, לסבל ולכאב. במקרה שלפנינו המלה עצב מרמזת על הכאב בלידה, כאב המועבר  על ידי העצבים התחושתיים.

גם עצב בהוראה מוטורית מופיע בתנ”ך :- איוב אומר “ידיך עיצבוני ויעשוני” כלומר אתה בראת את האדם ועיצבת אותו. אם כן כאן המקור של שם הפועל “לעצב” לתת צורה ורמז כי העצבים המוטוריים  הם אחראיים על פעולת העיצוב.

הפילוסוף היווני אלקמיון במאה החמישי לפני הספירה היה כנראה הראשון שהגה את ההשערה שהמוח, הוא מקור הרגש והתנועה. היפוקרטס היה הראשון שבעקבות תצפיותיו עמד על כך, כי כתוצאה מפגיעה במוח נגרם בגוף שתוק בצד הנגדי לצד הנפגע במוח. 

למדנו במדור תולדות הרפואה, כי גאלינוס, במאה השנייה לספירה ייסד הנוירולוגיה הניסויית, ולזכותו מספר תגליות חשובות. הרמב”ם בספרו “פרקי משה” מתייחס אליהן וכן הוא כותב בפרק הראשון: “הע?צ?ב אשר יבא לע?צ?ל בכוח החוש והתנועה מן המוח וחוט השדרה ………”.נעצור באמצע המשפט וננסה להבינו עד כאן, כי יש בו מידע רב.

שימו לב כי “ע?צ?ב” מנוקד בפעמים “קמץ”. 

גאלינוס, ובעקבותיו הרמב”ם, הבינו את תפקידו של ה”ע?צ?ב”.  ה”עצב” מעביר גירויים מהמוח וחוט השדרה אל השרירים ועל ידי כך נותן פקודה כביכול, לשרירים להתכווץ ולהזיז את האיברים.

הרמב”ם אינו משתמש במילה “שריר” אלא במלה “ע?צ?ל” שמובנו גם כן “שריר”. גאלינוס והרמב”ם  הבינו גם, כי העצבים מעבירים גירויים בכוון השני, ומוליכים גירויים תחושתיים מן ההיקף אל המוח. הרמב”ם ממשיך ומסביר כי לכל  שריר,  עצב משלו.

לשורש ע’צ’ב’ נגזרים רבים. “ע?צבוב”  לדוגמה מלה מודרנית ומשמעותה באנגלית “innervation“,  דהיינו אלו הן העצבים המתחברים לשריר או לרקמה מסוימת. המילה “עצבני” תכונה המוכרת לכולנו, ויש רק להתרחק ממנה.  עצבים רבים בגוף ולחלק מהם שמות עבריים. נעיין בשמות שלהם, וכן בשמות של אברים המורכבים מעצבים,  לדוגמה “מקלעת”,  בפעם הבאה.