כבר הזכרנו את העובדה כי לא כל כתבי היפוקרטס נכתבו על ידו, אך כולם נכתבו בבית מדרשו. החיבורים ההיפקרטים, לפעמים מייצגים  דעות מנוגדות, עובדה התומכת בתפישה שלא היפוקרטס לבד כתב את כל ספרי האוסף ההיפוקרטי.  “אך למרות ההבדלים” מסכם פרופ’ יהושוע ליבוביץ זכרו לברכה ” בזמני החיבור של הספרים, יש להתייחס לאוסף כיחידה כוללת אחת, משום מקומו בתולדות הרפואה, השפעתו על התפתחותה, בדומה לנהוג בתפיסת ספרי המקרא”.  ………………..

האוסף מייצג את כל מה ששרד מספרות האסכולה הרפואית של קוס והגיע לדורות המאוחרים. מעניין לציין כי אוסף זה כלל ספרים שקדימתם להיפוקרטס ודאית, וכבר בהם נמצאים רעיונות החוזרים ומופיעים במשנתו של היפוקרטס, כמו שימת הדגש על המהלך הטבעי של המחלות ועל תוצאותיהן המשוערות. אין זה גורע מהישגיו של היפוקרטס.

החשובים בספרי האוסף, וכאלה  שיש לראות כיצירותיו של היפוקרטס עצמו, הם הפרוגנוסטיקון, ההנהגה במחלות החדות, מגפות והמחלה הקדושה הלא היא האפילפסיה.

השיטה ההיפוקרטית

חידוש גדול הנהיג היפוקרטס והוא ההתבוננות במהלך הטבעי של המחלות.  חידוש זה עשה את היפוקרטס למייסד הרפואה המדעית. תצפיות מדוקדקות במקום היפותזות. היפוקרטס שולל את הרעיון, שהמחלה באה מן השמים. ודורש מהרופא לחקור את התנאים והגורמים הטבעיים של המחלה כולל גם את מחלת האפילפסיה, שחותם העל-טבעיות הוטבע בה בעולם העתיק. נקודת המוצא של הרופא לפי היפוקרטס חייבת להיות שיטת מחקר המבוססת על הבנת הטבע  תוך התבוננות. 

לייבוביץ מסכם:  מלאכת הרפואה צריכה להיות מושתתת על תצפיות וניסויים, מצד אחד, ועל התחשבות בתכונות האישיות הסגוליות של החולה מצד שני. במילים אחרות, חשוב לדעת איזו מחלה יש לחולה, אך חשוב לא פחות מי הוא החולה.  

התורה הרפואית של היפוקרטס, גורסת לכל מחלה, מהלך טבעי משלה, זאת אומרת השתלשלות והתפתחות מסויימת. ובהמשך יהיו “ימים קריטיים” ימי משבר, בהם המאבק בין הטבע למחלה יוכרע. כאשר הכוחות הטבעיים של הגוף מתגברים על גורם המחלה, החולה נרפא, ולא – ימות. היפוקרטס, בצניעות רבה, מלמד כי כוחות הטבע הם המרפאים את החולה. ההתערבות הרפואית  רק סעד לכוח ההגנה הטבעי של האורגניזם החי.

חשוב לו המהלך המשוער של החולי. השאלה ” מי יחיה ומי ימות” הייתה חשובה לרופא ההיפוקראטי מבחינת השמירה על מעמדו בציבור, כיודע עתידות.

באוסף ההיפוקראטי מתוארות המחלות דלקת ריאות, דלקת קרום הריאה, האפילפסיה, ושחמת הכבד. האסכולה ההיפוקראטית ידעה כמו כן להיעזר בסימנים קליניים,- הצליל האופייני לנוזל בחלל הפלוירה, או השפשוף הנשמע בדלקת יבשה של קרום הריאה. סימנים אלה תוארו בשנית, במאות ה 18  וה 19. סימן קליני נוסף שתואר  בבית מדרשו של היפוקרטס הן אצבעות “מקלות התוף”   clubbing המעידות על מחלת ריאה כרוניות.

הערת העורך: בכתבה זו נעזרתי רבות במאמרו המאלף של פרופ’ יהושוע ליבוביץ בערך “היפוקרטס” באנציקלופדיה העברית. בסיכום, ברצוני להדגיש מספר נקודות עיקריות. היפוקרטס ובית מדרשו  הם ללא ספק המייסדים של הרפואה הרציונליסטית של ימינו, וזאת לפני אלפיים וארבע מאות שנה. במבט לאחור קשה להבין, איך הצליחה האנושות בימי הביניים  לחסום כל קידמה לתקופה של למעלה מחמש מאות שנה.

נושא חשוב אצל היפוקרטס הוא המהלך הטבעי של המחלות. יש לציין כי מונח זה נשאר אתנו עד לאחרונה ורק היום כאשר בידינו היכולת להתערב במהלך הטבעי של מחלות, המונח “המהלך הטבעי” הולך ונעלם. אך כמה אמיתי היא תפישת היפוקרטס ביחס לתפקידו של הרופא לעזור למנגנוני הגוף לרפאות את המחלה. לדוגמא, האנטיביוטיקה מדכאות או ממיתות את החיידקים, ויחד עם זה פעילות  מערכת החיסון  חיונית, כדי לסלק את החיידקים.

היפוקרטס מדבר על “המשברים של המחלות”,  דהיינו רגעים בהם המאבק בין כוחות הגוף וגורמי המחלה מגיעים להכרעה. יש מפרשים הטוענים, שהכוונה היא למחלת המלריה, המאופיינת בעליות חום כל שלושה או ארבעה ימים. לי נראה שיש פרוש נוסף למונח משבר או crisis.  אני עדיין זוכר כי בדלקת ריאות, בטרם נעזרנו באנטיביוטיקה, משבר  הופיע ביום החמישי או ביום השביעי למחלה. חום הגוף הגיע לשיא, החולה הזיע רבות, ואם נתמזל מזלו, למחרת חום הגוף חזר לתקין וסימני ההתאוששות החלו להופיע. באותם הימים או לילות, רופא משפחה מנוסה היה נשאר ליד מיטת החולה,  ואם החולה התאושש, אז הוא צוין לשבח לכל ימי חייו,  כי הציל את חיי החולה. לאמיתו של דבר הרופא הראה מסירות ותמך במשפחה בשעות הקשות, אך מכאן עד להצלת נפשות רחוקה הדרך. היום כאשר במתן אנטיביוטיקה אנחנו מצליחים להציל חיי אדם, לא נזכה בשבחים. יתכן שהיום המסירות חסרה אולי כי היא לא נדרשת.

אין חדש תחת השמש היפוקרטס תיאר שחמת של הכבד אך תיאורו נשכח. הרופא הצרפתי לנק  [Laennec   ] תיאר במאה ה 19 מצב זה של הכבד ובמשך דורות קראנו למחלה השחמת של לנק.

בחודש הבא ברצוני להביא עוד כמה תכונות המאפיינות את היפוקרטס, ובזה לסיים הדיון בענק זה של הרפואה.