“ממשה עד משה לא קם כמשה”. כך מסכם הפתגם את גדולתו של רבנו משה בן מימון, הרמב”ם. כלומר מזמנו של משה רבנו לפני כשלושת אלפים וחמש מאות שנה עד לרמב”ם שמת בשנת 1204 לספירה הנוכחית, לא היה עוד אדם בעם היהודי בשיעור קומה דומה. אין ספק בכל אופן שהרמב”ם היה האישיות היהודית היותר מפורסמת בימי הביניים. גדול הפוסקים בכל הדורות, מחשובי הפילוסופים בתקופתו, איש מדע, רופא וחוקר, מנהיג קהילות מצרים ומשפיעה על אורח חיינו לדורות.  

כאן נייחד מספר שורות על עבודתו כרופא ועל כתביו הרפואיים.

סמוך לאחר עליית צלאח א-דין נתקרב הרמב”ם לחצרו, והוויזיר אלפצ’ל עבד אל רחום, משנהו של צלאח א-דין, קבע לו משכורת שנתית כרופא. עיקר שירותו של הרמב”ם היה כנראה אצל בנו של צלאח א-דין. באחת האיגרת משנת 1190 מתאר הרמב”ם את פרסומו כרופא המלכות, ומספר כי להמון העם לא היתה גישה אליו. בתקופה זו את רוב יומו עבד בקהיר ובשובו לביתו בפוסטאט, מרחק 2-3 קילומטר, היה עליו לעיין בספרי הרפואה עד שלא נותר לו זמן ליתר המדעים. מאיגרת אחרת אנחנו לומדים כי גם לאחר שובו הביתה חיכו לו חולים רבים, יהודים ולא יהודים, והוא עבד עד שעה מאוחרת בלילה.

את חיבוריו הרבים בתורת הרפואה הרמב”ם כתב בערבית בשנות חייו האחרונות. רוב הידיעות שלו  דלה מהרופאים היווניים הגדולים, בעיקר מגאלינוס. הרמב”ם מצטט את גאלינוס לעיתים קרובות ומאידך טוען ש”חקרתי אותו בבחינה ובדקדוק”. כוונתו, אם אני מבין נכון, שלא קיבל את כל דבריו של גלנוס כאמת צרופה, אלא העביר עליהם ביקורת לאור ניסיונו הוא. במאה ה 13 תורגמו ספריו בתורת הרפואה  לעברית וללטינית, והשפעתם ניכרת על הרפואה המערבית של ימי הבינים. חכמים לא יהודים ויהודים כאחד התפעלו מהניסוח הקצר והעיבוד השיטתי. מי שלמד בספרו ההלכתי הגדול, “המשנה תורה” של הרמב”ם’ לא יתפלא, כי מוחו האנליטי וידיעותיו המקיפות,הצליחו לארגן בצורה הגיונית ומסודרת את הידע הרפואי שהיה בידיו.

הרמב”ם כתב 11 חיבורים רפואיים  שהחשוב ביניהם “פרקי משה” המכיל כ 1500 אפוריזמים בכל שטחי הרפואה שהיו ידועים בתקופה ההיא. אפוריזמים אלה לקוחים מתוך ספריו המרובים של גאלינוס עם הוספות והערות הרמב”ם המתחילות במילים “אמר משה”. הרמב”ם שם דגש על תזונה נכונה והאמין שכאן   הסוד לחיים בריאים. ידיעותיו בגסטרואנטרולוגיה מובאות בספרו “מאמר הטחורים” על הפיזיולוגיה של העיכול ועל בחירת המאכלים והתרופות.

אישית, מצאתי עניין מיוחד בספרו “ספר הקצרת”.  נראה לי כי הרמב”ם מתארבו רגישות לחלב  ומוצריו.  אביא קטע מספר הקצרת (פרק שלישי, סעיף 4)  עליו אני תוהה כבר שנים רבות:

” וידוע, כי הגבינה מסעד עבה, ואם היא ישנה, תהיה רעה מאד. ואלה החלבים כולם המורגלים ימלאהו הראש, על כן אל תקרב אליהם.” לפי הבנתי מדובר על גבינות וחלב, והמסר, שאינם טובים לבריאות. ומה השפעתם הרעה :- ימלאהו הראש” האם הכוונה לגודש באף, במערות האף, בליחה ובנזלת כרונית, שהיא כמעט תמיד על רקע אלרגי. כל אם יודעת שחלב אמור לגרום לליחה. מאין ידע זה ? זה שנים אני מחפש עבודה מדעית המוכיחה השערה זו, ואינני מוצא אותה. לעיתים קרובות אמהות מספרות לי שהן מאכילות את הילדים בחלב סויה, או בדיאטה אחרת למנוע ליחה. מבחינה אנקדוטית דיאטה זאת מועילה, אך טרם מצאתי לה סימוכין. והנה נראה כי תיאוריה זו, עתיקת יומין היא. ומי אמרה? בספר הקצרת של הרמב”ם מובא ציטוט מגאלינוס, הטוען כי חיטה, וכל הנעשה מן החיטה, “יוליד ליחה קשה” . הסעיף הבא מתחיל במילים “אומר המחבר” ושם המחבר,   הרמב”ם,  מייעד לחלב ומוצריו את אותן התכונות של יצירת ליחה, שגאלינוס מייחס לקמח חיטה. 

מקריאת ספר זה, וכן מספרים אחרים שלו,  שנזכירם מיד, אפשרלענות על השאלהבאיזו מידה דברי הרמב”ם מקורים ומתי מעתיק ממקורות אחרים. בספרי הרפואה הוא מקפיד להזכיר את מקורו. המילים “אמר גאלינוס”, חוזרות לעיתים קרובות בספר הקצרת, כדי לתת זכות למי שמגיע, וכדי לקיים מה שנאמר ” האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, שנאמר: ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי” (פרקי אבות. פרק ו’ הלכה ו’)והמסקנה, כי אסתר הביאה גאולה לעם ישראל בגלל  העובדה שהזכירה בשם מי היא דוברת. והנה זה מעט מעניני דיומא. אגב, בספרו ההלכתי ב”משנה תורה” לא כן הדבר. הרמב”ם אינו מזכיר את מקורותיו. בספר ההלכות,  כל המקורות אך ורק מהתלמודים ומהספרות המדרשית, “ואלו ואלו דברי אלוהים חיים” ואין הרמב”ם ממציא הלכות חדשות.

אם כן, מה היקף התצפיות המקוריות של הרמב”ם ברפואה ? בנוסף למה שכבר אמרנו בנידון, ספר “הנהגת הבריאות”  עבודה מקורית ברובה, ושם הרמב”םמביא השקפותיו על השפעת התהליכים הנפשיים על הגוף.

מחידושיו העיקריים ברפואה יש להזכיר: תיאור תופעות פסיכוסומטיות, הערכה נכונה של תופעות לוואי של תרופות, רמז לתורת מחזור הדם, הוראות כירורגיות, הזכרת הסוכרת, הפוליציתמיה והאלרגיה למזון.

כל מה שהזכרנו רק ,אפס קצהו” מפעולתו של הרמב”ם בשטח ההלכה, הפילוספיה, האסטרונומיה, יחסו לאיסלם ועוד שטחים רבים אחרים. לכן ראוי שנסיים במשפט בו התחלנו: ‘ממשה עד משה לא קם כמשה”.