קווים מנחים אמריקאים ואירופאים אינם מסכימים ביחס לטיפול אנטיטרומבוטי בחולים עם פרפור פרוזדורים (AF) ואוטם שריר לב אקוטי (AMI), ולכן גורמים לחוסר וודאות בקרב הרופאים. החוקרים בדקו את רישום האנטיקואגולנטים האורלים (OAC) בחולים ששוחררו בחיים עם AF לאחר AMI והשפעת טיפול OAC על תמותה לאחר שנה.
זהו מחקר קוהורט פרוספקטיבי המשתמש במידע של חולים שאושפזו ליחידות טיפול כלילי ב-72 בתי חולים שוודים מ-1995 עד 2002. 6,182 חולים שוחררו בחיים עם AMI ראשון ו-AF. נבדקו נתוני תמותה לאחר שנה. רק 30% (n=1848) מ-6182 החולים עם AF קיבלו OAC. לאחר שנה, אחוז תמותה מותאם היה 31% (1183 מקרי מוות) בקבוצת מעכבי טסיות בלבד ו-22% (414 מקרי מוות) בקבוצת OAC. באנליזת רגרסיה קוקס עם התאמה לגורמים שונים, טיפול OAC היה קשור לירידה בתמותה לאחר שנה (סיכון יחסי 0.73; 95% רווח בר סמך, 0.62-0.86; P<0.001) בשורדי בית חולים עם AMI ו-AF. נראה כי הירידה בתמותה נגרמה בעיקר בשל אחוז נמוך יותר של מוות לבבי איסכמי (55.6% לעומת 62%) ושבץ קטלני (5.7% לעומת 7.5%) קבוצת OAC. ירידה זו בתמותה היה דומה בקרב תת הקבוצות בהתבסס על גיל, מין, מאפיינים בסיסיים, מחלות קודמות ותרופות.
החוקרים הסיקו כי בפרקטיקה היומיומית, OAC ניתן רק למיעוט (30%) מחולי AMI עם AF, למרות העובדה כי OAC היה קשור לירידה יחסית של 27% וירידה מוחלטת של 7% בתמותה לאחר שנה לאחר התאמה למשתנים שונים. התוצאות מדגישות את חשיבות מתן טיפול OAC ל-AF לאחר AMI.
Circulation. 2005;112:3225-3231
הערת המערכת: דיווח זה קונסיסטנטי עם מחקר שפרסמנו כבר החודש מה-Journal of the American College of Cardiology
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!