זכות גדולה לנו להפנות לעיון במאמר סקירה של פרופ’ בלמקר מאונ’ בן גוריון המתפרסם החודש ב-NEJM בנושא הפרעות דו קוטביות.
הפרעה דו קוטבית היא כידוע אחת ההפרעות הנפשיות הנפוצות ביותר, והיא באה לידי ביטוי בולט וברור של שגעון (Mania ), שהיא מעין היפוך של מצב דכאוני. ביטויים נפוצים נוספים של ההפרעה כוללים אופטימיזים מופרז הגורם לאובדן שיקול דעת רציונלי, התנהגות ותשוקה מינית מוגזמים, העלולים לפגוע ביחסי זוגיות תקינים.
אפיזודות מניות עלולות להמשך חודשים או שנים, והן מלוות בדכאונות (דכאון דו קוטבי). אירוע של הפרעה דו קוטבית יחידה צריך להספיק לאיבחון של מחלה דו קוטבית, הגם שיש שונות רבה בין החולים: חלקם יסבלו מתופעות מניה רבות ומיעוט תופעות דיכאון, וחלקם , להיפך.
במאמרו, הכתוב בשפה קולחת ושוטפת, סוקר פרופ’ בלמקר את הגדרות ההפרעה הדו קוטבית, מנתח את הקשר הגנטי, וסוקר את הטיפולים הקיימים למניה חריפה ולדכאון דו קוטבי. כמו כן מציג המאמר מידע באשר לטיפול תרופתי ופסיכולוגי מונע שמטרתו לייצב את השינויים החדים במצב הרוח.
בהמשך מוצגת סקירה על הפתופיזיולוגיה של המחלה, ועל השימוש באמצעי הדמייה חדישים לצורך הבנת מנגנון הפעולה של המחלה והתרופות הפועלות מולה.
בסיכום, פרופ’ בלמקר מציין שקיימות עדויות ברורות לכך שמדובר במחלה גנטית, ולכן יש חשיבות רבה למחקר הנוגע לגילוי הגן האחראי למחלה. עם זאת, תוצאות המחקרים הגנטים עדיין אינם מספקים עדיין כלים אמינים מספיק לצורך מתן ייעוץ גנטי מתאים.
התרופות החדשות כמו valproic (ולופרל, דפלפט כרונו) ו-lamotrigine (למוגין, למיקטל) אפקטיביות, והן מהוות חלופה יעילה למטופלים אשר סבלו מתופעות לואי קשות כתוצאה מטיפול בליתיום, או שלא הגיבו באופן מספק לליתיום.
עם זאת נראה שאף תרופה אינה אפקטיבית יותר מליתיום עבור מרבית המטופלים הסובלים מהפרעה דו קוטבית.
למרות ההתקדמות באמצעים ובמחקרים הניורוכימיקלים והנוירו-הדמתיים, סימנים דיאגנוסטיים שיהוו בסיס אבחנתי קליני עדיין חסרים.
גישה אבחנתית חדשה לפיה גם סימנים קלים כולל תנודות במצב רוח יחשבו כרכיב של מחלה דו קוטבית, עשויים להוביל לטיפול אפקטיבי בחלק מהחולים, בעיקר באמצעות שימוש בליתיום או ולופרוט, אך יש לזכור ששימוש בתכשירים אלה במטופלים עם סימנים קלים חסר עדיין גיבוי והוכחה ביולוגית או קלינית מספקת.
לכן, הרופאים חייבים להיות זהירים ולהמנע מאיבחון לקוי של מצבים פסיכולוגיים או חברתיים כמחלה דו קוטבית.
ההוכחות המצטברות לאפקטיביות של תכשירים אטיפיקלים אנטיפסיכוטיים חדשים בטיפול ובמניעה של מחלה דו קוטבית יאפשר בעתיד קיומה של חלופה טיפולית מרכזית, אשר תטשטש את הגבולות בין מחלה דו קוטבית וסכיזופרניה. עם זאת, אין להתעלם כמובן מתופעות הלואי הקשות שיש לתרופות אלה.
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!