במחקר זה בחנו החוקרים את ההיפותיזה שהשתלת דפיברילטור (ICD ) תפחית מקרי תמותה בחולים עם קרדיומיופתיה לא איסכמית ואי תפקוד חדר שמאל בדרגה בינונית עד חמורה.
השתתפו 229 מטופלים בכל קבוצה שחולקו אקראית בין טיפול תרופתי סטנדרטי לאי ספיקת לב, או טיפול תרופתי + ICD . נקודות הקצה העיקריות שנבדקו היו מוות מכל סיבה, ונקודת קצה משנית הייתה מוות פתאומי כתוצאה מאריתמיה.
במהלך השתלת ה-ICD היו שלושה מקרים (1.3% ) של סיבוכים (המותורקסיה,פנאומותורסיה וטמפונדה-עצירת דם). לכל הסיבוכים במהלך ההשתלה נמצא פיתרון ולא היו אירועי מוות בשלב זה.
בקבוצת הטיפול הסטנדרטי, 10% מהחולים קיבלו בהמשך המעקב ICD לאור החמרה באי ספיקת הלב ושינוי במקטע ה- QRS .
בסה”כ הייתה תמותה נמוכה יותר בקבוצת ה-ICD בהשוואה לקבוצה הסטנדרטית: 28 מול 40 מקרי מוות, אך התוצאה לא הייתה מובהקת סטטיסטית (p=0.08 ). יחס הסיכון הלא מתואם לתמותה בקבוצת ה-ICD הייתה 0.65.
שיעור מקרי המוות מכל סיבה במהלך השנה הראשונה מתחילת הטיפול היה 6.2% בקבוצת הטיפול הסטנדרטי לעומת 2.6% בקבוצת ה-ICD . במהלך שנתיים מתחילת הטיפול, שיעור התמותה עלה ל-14.1% ו-7.9% בהתאמה.
למרות שהמחקר לא היה גדול מספיק כדי לבחון תתי קבוצות, נמצא שגברים היו בסיכון למוות של 0.49 לאחר השתלת ה-ICD , ומטופלים שהיו שייכים לדרגת אי ספיקה 3 של ה-NYHA היו בסיכון יחסי לתמותה של 0.37 לאחר השתלת ה-ICD.
החוקרים מסכמים כי על פי המימצאים, השתלה שגרתית של ICD אינה יכולה להיות מומלצת לכל החולים עם קרדיומיופתיה לא איסכמית, ואי תפקוד חמור של חדר שמאל. עם זאת, הם מציינים שהירידה במקרי המוות הפתאומי מאריתמיה בקבוצת ה-ICD , והירידה בסיכון לתמותה במס’ תתי קבוצות כפי שצויין, מובילים למסקנה שהשתלת ה-ICD צריכה להישקל במטופלים אלה על בסיס כל מקרה לגופו.
NEJM 2004;350:2151-2158
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!