על-פי תוצאות מחקר אקראי מבוקר שפורסמו לאחרונה, מתן מינון גבוה של ויטמינים לא מפחית את הסיכון להישנות של שבץ.
החוקרים כותבים כי ירידה מתונה ברמת ההומו-ציסטאין הכללית אחרי שבץ איסכמי לא משפיעה על התוצאה הווסקולרית במהלך שנתיים של מעקב. הם מוסיפים כי נמצא קשר עקבי ומדורג בין רמת ההומו-ציסטאין הכללית בתחילת הניסוי לבין התוצאות.
חומצה פולית, ויטמין B6, וויטמין B12 מפחיתים את רמת ההומו-ציסטאין בפלסמה, ומחקרים קודמים הראו קשר בין רמות גבוהות של הומו-ציסטאין לבין הסיכון ללקות בשבץ או במחלת לב. אולם, יעילות הטיפול להורדת רמת ההומו-ציסטאין בהפחתת הסיכון ללקות בשבץ לא אושרה עד-כה באמצעות מחקר אקראי.
המחקר שנערך ב-56 בתי חולים ומרפאות בארצות-הברית, בקנדה ובסקולנד היה כפול-סמיות. בין ספטמבר 1996 למאי 2003 חולקו באקראי 3,860 מבוגרים שחוו שבץ שלא גרם שיתוק למתן יומי של טבלית ויטמינים במינון גבוה שמכילה ויטמין B6 במינון 25 מ”ג, ויטמין B12 במינון 0.4 מ”ג, וחומצה פולית במינון 2.5 מ”ג, או למתן יומי של טבלית ויטמינים במינון נמוך שמכילה ויטמין B6 במינון 200 מיקרו-גרם, ויטמין B12 במינון 6 מיקרו-גרם, וחומצה פולית במינון 20 מיקרו-גרם.
בהשוואה לקבוצה שטופלה במינון נמוך, נצפתה בקבוצה שטופלה במינון גבוה ירידה ממוצעת גדולה ב- 2µmol/L ברמת ההומו-ציסטאין הכללית, אך לא נמצא הבדל משמעותי באף נקודת סיום. הסיכוי להישנות של השבץ, להופעת מחלת לב קורונרית (CHD), או למוות בתוך שנתיים עמד על ערך של 18.0% בקבוצה שטופלה במינון גבוה ועל ערך של 18.6% בקבוצה שטופלה במינון נמוך. הסיכון להופעת שבץ איסכמי בתוך שנתיים עומד על ערכים של 9.2% ו-8.8% בקבוצה שטופלה במינון גבוה ובקבוצה שטופלה במינון נמוך, בהתאמה.
אולם, הירידה ירידה בשיעור של 3µmol/L ברמת ההומו-ציסטאין נמצאה קשורה לסיכון מופחת ב-10% ללקות בשבץ (P=.05), לסיכון מופחת ב-26% ללקות במחלת לב קורונרית (P<.001), ולסיכון מופחת ב-16% למוות (P=.001) בקבוצה שטופלה במינון נמוך, ולסיכון שאיננו שונה משמעותית בקבוצה שטופלה במינון גבוה: עומד על ערכים של 2% לשבץ, 7% למחלת לב קורונרית, ו-7% למוות.
החוקרים כותבים כי לאור הממצאים העקביים אודות קשר בין רמת הומו-ציסטאין כללית לבין סיכון ווסקולרי, דרושה חקירה נוספת של ההיפותזה ויש לבצע ניסויים ארוכים יותר באוכולוסיות שונות שבהן רמת הומו-ציסטאין כללית גבוהה.
במאמר מערכת מצורף דן הכותב בהסברים האפשריים לממצאי המחקר. הוא ממליץ על מניעה של שבץ באמצעות הפסקת עישון, ביצוע פעילות גופנית, והורדת לחץ הדם.
הוא כותב כי חרף הידע הקיים אודות הרווח הכרוך בכך, רופאים טרם הכירו בצורך לשנות גורמים רפואיים והתנהגותיים שמובילים לירידה בסיכון. הוא מוסיף כי מסלול מחקר אחד שכדאי לשקול הוא מציאת אמצעים חדשים להתמודדות עם גורמי הסיכון לשבץ באמצעות טיפוליים ברי-תוקף. לדבריו, גישה כזו צריכה לפנות למגוון גורמים בו-זמנית וגם לחקור כיצד לשפר את תקופת החיים ללא תלות בקרב האוכלוסיה המזדקנת המצוייה בסיכון ללקות בשבץ.
JAMA. 2004;291:565-575, 621-622
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!