חשד לפקקת של הורידים העמוקים הינו מצב נפוץ. לפי ההערכות, במשך החיים, 2 עד 5 אחוזים מהאוכלוסיה יפנו לרופא בתלונה המחשידה לDVT. פקקת הורידים העמוקים, כאשר היא לא מטופלת, יכולה לגרום לתסחיף ריאתי אשר יכול לסכן את חיי החולה. טיפול בנוגדי קרישה, מוריד את התמותה והתחלואה בDVT ולכן יש חשיבות רבה לגילוי מוקדם של מצב זה. אבחון מדויק של ה-DVT מונע את סיבוכי המחלה ואת סיבוכי הטיפול התרופתי כאשר זה אינו מוצדק.

מחברי המאמר, הראו בעבודות קודמות, ששימוש במודל קליני מאפשר להעריך האם החולה נמצא בסיכון גבוה או בסיכון נמוך לקיום המחלה. שיקלול תוצאות בדיקת הדי דימר אף עוזרת להגיע לאבחנה ברמת דיוק גבוהה יותר.

די-דימר הינו סמן של פירוק קריש ע”י הגוף ולכן סביר שימצא בחולים עם DVT. מחקרים אחדים מראים שבדיקת הדי-דימר מאפשרת להעריך במי מהחולים אין DVT, כלומר ערך מנבא שלילי, גבוה. דהיינו לבדיקה זאת רגישות גבוהה אך סגוליות נמוכה באבחון DVT. אולם, הבטיחות, והערך המוסף המושג מביצוע בדיקה זאת כדי לשלול DVT עדיין מוטל בספק. בנוסף, בדיקה זאת, עדיין לא הוערכה במחקרים אקראיים.

השערת המחקר היא, שבדיקת הדי-דימר בחשודים כלוקים בDVT תקטין את הצורך בהשלמת הבירור ע”י בדיקת הדמיה ותשלול קיום DVT בשיעור גבוה יותר עוד ביום בו פנה החולה לרופא, מבלי לסכן את בריאותו דבר אשר יבדק ע”י מעקב אחר המאורעות הטרומבו-אמבוליים ThromboEmbolic בשלושת חודשי המעקב.

במחקר המתואר להלן, נבדקו חולים עם חשד לDVT ע”י רופא אשר העריך באמצעות המודל הקליני המוזכר קודם את הסיכון לDVT. עפ”י מודל זה סביר שהחולה לוקה ב-DVT אם מתקיימים שניים מהבאים: קבלת טיפול למחלת הסרטן בחצי שנה האחרונה או קבלת טיפול פאליאטיבי (Paliative) בזמן הפניה לרופא,  או שיתוק חולשה או גיבוס של הרגל,  או ניתוח גדול בשלושת החודשים האחרונים או רגישות מקומית לאורך המערכת הורידית העמוקה או נפיחות של כל הרגל או הבדל בהיקף השוק העולה על 3 ס”מ או בצקת גומתית רק בצד הפגוע או ורידים קולטרליים (Colateral) שטחיים, אשר אינם דליות ולבסוף קיום DVT בעבר.

בחולים בהם אבחנה אחרת סבירה לפחות כמו DVT, קיומם של 4 מהמצבים המוזכרים לעיל ולא שניים, הוא אשר מחשיד לDVT.

החולים חולקו בצורה אקראית לשתי קבוצות, האחת נבדקה ע”י אולטרהסאונד (US) והשנייה, היא קבוצת המחקר, נבדקה ע”י די דימר. החולים בקבוצת המחקר עברו גם בדיקת US אם החשד הקליני כפי שהוערך ע”י הרופא הבודק היה לקיום DVT וגם אם בדיקת הדי-דימר היתה חיובית.

קבוצת הביקורת, כאמור, נבדקה רק ע”י US, בדיקה אחת, באם החשד הקליני לקיום DVT הוא נמוך. ושתי בדיקות בהפרש שבוע אם החשד הקליני גבוה.

מתוך כ-1000 המשתתפים במחקר, נמצא DVT בכ-16%, ללא הבדל בין קבוצת המחקר לקבוצת הבקרה. DVT התגלה ב-30% מהחולים אשר הוגדרו כחשודים ללקות בDVT על סמך המודל הקליני. אך נמצא רק בשיעור של 5% בקבוצה אשר הוגדרה כלא חשודים ל DVT. שיעור זה היה דומה גם בקבוצת המחקר וגם בקבוצת הבקרה. בסה”כ, בכאחוז אחד מכלל הנבדקים בקבוצת הביקורת בהם נשלל, לכאורה קיום DVT, אובחן בודאות DVT או תסחיף ריאה במהלך 3 חודשי המעקב.

בכ-40% מקבוצת הדי-דימר, תוצאות הבדיקה היו שליליות ולכן לא עברו בדיקת US להוכחת DVT, מתוך אלו רק ב-1% התגלה DVT במהלך תקופת המעקב. בקרב כ-100 החולים בהם ההערכה הקלינית היתה שלא סביר שלחולה DVT אך בדיקת הדי דימר היתה חיובית, התגלה DVT בכ15%. הערך המנבא השלילי של בדיקת הדי דימר היה 99.1% והערך המנבא החיובי היה 14%. הערך המנבא השלילי של הדי דימר בקרב אלו בהם הסבירות הקלינית לDVT היתה גבוהה היה 89% והערך המנבא החיובי היה קרוב ל-40%.

לדברי המחברים, מחקר זה, מוכיח שבחולים עם חשד לDVT ביצוע בדיקת US על סמך הערכה קלינית ותוצאות בדיקת הדי-דימר בטוחה וניתנת לביצוע באותה מידה כמו ביצוע בדיקת US רק על סמך הערכה קלינית.  הוספת בדיקת הדי דימר לתרשים הזרימה הקליני לשלילת DVT הופך את הבירור לפשוט יותר וחסכוני יותר. בחולים בהם ההערכה הקלינית שוללת DVT ובדיקת הדי דימר שלילית ניתן לשלול קיום DVT בלא ביצוע בדיקות נוספות.  שיטות אחרות לשלילת DVT כמו ביצוע בדיקות US חוזרות, שילוב די-דימר ובדיקת US והערכה קלינית בשילוב US הוכחו בעבר כיעילים באבחנת DVT, אך לא נבחנו מעולם במחקר אקראי. ממחקר זה עולה ששילוב בדיקת הדי דימר וההערכה הקלינית חוסך בביצוע 22% מבדיקות הUS. ושיעור הלוקים ב-DVT בקרב אלו בהם נשלל DVT על סמך פרוטוקל מחקר זה היה 0.4%.

            Evaluation of D-Dimer in the Diagnosis of Suspected Deep-Vein Thrombosis, Philip S. Wells, Volume 349:1227-1235 למאמר