הן תת-פעילות של בלוטת התריס והן יתר פעילות של בלוטת התריס מנבאות משמעותית עליה בשיעורי תמותה של חולים עם אי-ספיקת לב סיסטולית, כך עולה מתוצאות מחקר SCD-HeFT, שפורסמו במהדורת פברואר של כתב העת Journal of the American College of Cardiology: Heart Failure.

מניתוח פוסט-הוק של הנתונים עולה כי הפרעות בתפקודי בלוטת התריס, כפי שהוגדרו לפי רמות TSH (Thyroid Stimulating Hormone) זוהו כגורמים מנבאים, ללא תלות במנבאים קליניים ותפקודיים אחרים.

במסגרת מחקר SCD-HeFT נכללו למעלה מ-2,500 חולים עם אי-ספיקת לב בדרגת NYHA של 2-3, עם מקטע פליטה של חדר שמאל של 35% ומטה. המשתתפים חולקו באקראי לקבוצת טיפול סטנדרטי בלבד, או בשילוב עם Amiodarone או ICD (Implantable Cardioverter Defibrillator). הירידה המשמעותית של 23% בשיעורי התמותה בקבוצת החולים עם ICD במהלך חציון של 45 חודשים אישרה את התועלת של ICD כמניעה ראשונית של אי-ספיקת לב סיסטולית. ל-Amiodarone לא הייתה השפעה על שיעורי ההישרדות.

יתר פעילות של בלוטת התריס הייתה די נדירה במחקר, אך כ-12% מהחולים סבלו מתת-פעילות של בלוטת בתחילת המחקר, ולא הודגם קשר מיוחד עם חומרת אי-ספיקת לב או תפקוד חדר שמאל עם הזמן. הסקירה לא הצליחה לקבוע אם טיפול בהפרעה בתפקודי בלוטת התריס השפיעה על התוצאות.

מבין 2,255 המשתתפים במחקר SCD-HeFT בסקירה, החוקרים התמקדו באלו עם נתונים מלאים אודות בדיקות TSH, כאשר ב-12% רמות TSH היו בטווח של תת-פעילות של בלוטת התריס, 87% היו עם תפקודי בלוטת תריס מאוזנים ו-1% עם רמות בטווח יתר-פעילות של בלוטת התריס.

מבין אלו עם תת-פעילות של בלוטת התריס בכל שלב במהלך המחקר, יחס הסיכון המתוקן לתמותה מכל-סיבה בהשוואה לאלו עם תפקודי בלוטת תריס מאוזנים עמד על 1.58 (P<0.0001). יחס הסיכון עמד על 1.85 באלו עם יתר-פעילות של בלוטת התריס במהלך המחקר.

השאלה כעת היא כיצד יש להתייחס לחולים עם הפרעה בתפקודי בלוטת תריס. ממצאי המחקר תומכים בביצוע בדיקות שגרתיות להערכת רמות TSH בחולים עם אי-ספיקת לב סיסטולית, כמומלץ בהנחיות.

JACC Heart Fail 2013; 1:48-55

לידיעה במדסקייפ