הודעת אונ’ אריאל בשומרון

פרופ’ רות בירק (בתמונה)דיקן הפקולטה למדעי הבריאות, חוקרת בתחום מדעי התזונה באוניברסיטת אריאל וגם יועצת הנשיא לקידום שיוון האישה באקדמיה, חקרה את השונות הגנטית לאי סבילות ללקטוז באוכלוסייה הישראלית. במחקר לקחו חלק הסטודנטיות יעל שרון, מיטל רז, וד”ר ברוך ירושלמי מבית חולים סורוקה.

שונות במבנה הגנטי גורמת לתפקוד שונה של אנשים בחשיפה למרכיבים תזונתיים. השונות הגנטית יכולה להסביר מדוע שני אנשים בני אותו גיל ואותו רקע סביבתי שונים זה מזה מבחינה תזונתית; האחד אינו מסוגל לעכל לקטוז וסובל מכאבים עקב מזון המכיל לקטוז (למשל חלב) ואילו רעהו מסוגל לשתות כמויות גדולות של חלב ללא כל בעיות עיכול.

אי סבילות ללקטוז, זה למעשה חוסר יכולת לפרק את הסוכר לקטוז במערכת העיכול. לאנשים הסובלים מאי סבילות ללקטוז יש בעלי כמות נמוכה עד לא קיימת של האנזים לקטאז האחראי לפירוק הלקטוז במערכת העיכול. אצלם ריכוז הלקטוז במערכת העיכול עולה ובנוסף חיידקי מערכת העיכול מתסיסים את הלקטוז. התוצאה היא כאבי בטן, גזים ושלשולים.

במחקר נבדקה השונות הגנטית לאי סבילות ללקטוז בקרב כ- 500 נבדקים ישראלים. נמצא כי ישנו אחוז גבוה של אי סבילות ללקטוז (רגישות ללקטוז) בחברה הישראלית, כתלות במוצא: אשכנזי 83%, עיראקי 93%, מרוקאי 82%, ובדואי כ-59%. תוצאות המחקר מצביעות על כך שאחוז גבוה של אי סבילות ללקטוז מצריך התאמה של התזונה הן במישור האישי והן במישור של תעשיות המזון. השיעור הוא גבוה אבסולוטית כשקרוב ל90% מהאוכלוסייה (במוצא מסוים) סובל מאי סבילות ללקטוז. ובעולם, המצב בקרב אוכלוסיות שונות למשל בקרב אפרו-אמריקאים השכיחות המוערכת היא 80%, בדרום אמריקה בממוצע סביב ה-50% ומעלה, ובארצות סקנדינביה סביב ה-10% בלבד.

פרופ’ בירק מסבירה כי: “ממחקרים בתזונה נמצא, שחלק מהאנשים שהוגדרו קלינית כבעלי אי סבילות ללקטוז מסוגלים לצרוך כמות של עד 250 מ”ל חלב ביום (כ-12 מ”ג לקטוז) בצורה מפוזרת ובכמויות קטנות לאורך היום, ולכן יש להעריך את גבול הסיבולת האישית. בנוסף, צריכה של מזונות דלים בלקטוז (גבינות ויוגורטים מכילים משמעותית פחות לקטוז בהשוואה לחלב), חלב דל/ללא לקטוז וצריכה של מוצרים המכילים לקטוז בשילוב עם מזונות אחרים יכולה לשפר משמעותית את הסבילות ללקטוז גם באנשים להם אי-סבילות ללקטוז. ישנה גם אפשרות לצרוך את האנזים לקטאז הנמכר כתוסף לפני צריכת חלב”.

עוד מוסיפה פרופ’ בירק כי “בעוד שהמחקר התזונתי המסורתי התרכז בקביעת סטנדרטים תזונתיים לכלל האוכלוסייה, הרי שמיפוי הגנום וכתוצאה מכך האפשרות הטכנית למפות הבדלים גנטיים בין בני האדם, ביחד עם מחקר תזונתי מולקולרי גנטי העוסק במיפוי הקשר בין תזונה וגנים, הביאו להנחת היסודות להתאמה אישית של התזונה. אי אפשר לשנות את הגנום, אבל אפשר להתאים את הסביבה ובעיקר את התזונה ל”תיפקוד” הגנטי שלנו”.