בעקבות סימני השאלה שצצו לאחרונה בנוגע לבטיחות האנאלוגים לאינסולין, מאמר סקירה, שפורסם לאחרונה, בחן את המאפיינים המטבוליים והמיטוגנים של שלושה אנאלוגים לאינסולין: lispro, aspart ו– glargine, הקיימים כיום בשוק.

לדברי החוקרים, אנאלוגים של אינסולין פותחו בהתאם למבנה המולקולה של האינסולין האנושי במטרה להתקרב ביתר דיוק להפרשה האנדוגנית של אינסולין. בעזרת הטכנולוגיה הרקומביננטית ויצירת מוטאציות מכוונות באתרים מסוימים, מולקולת האינסולין יכולה להיות מותאמת לזמן ספיגה ממושך או מקוצר, מה שמביא לאפשרויות טיפול טובות יותר באינסולין וזירוז השגת מטרות גליקמיות.

עם זאת, שינוי המבנה של מולקולת האינסולין, עלול לשנות גם את הפעילות המטבולית והמיטוגנית שלה. גורמים מרובים כגון משך הקישור לרצפטור, שיעור הדיסוציאציה, שיעור האינטרנליזציה של הרצפטור ודרגת הפוספורילציה של חלבוני הסיגנלים, עשויים להשפיע על היכולות המיטוגניות של אנאלוגי האינסולין.

למרות העובדה שההתנהגות הביולוגית של מרבית האנאלוגים לאינסולין היא צפויה בהתבסס על הקינטיקה של הרצפטור, עלו מן הסקירה מספר סתירות. כך למשל, אינסולין apart B10 הראה קישור מוגבר לרצפטורים לאינסולין ול-IGF-1, שנמצאו קשורים בפעילות מיטוגנית מוגברת בתנאי מעבדה ובעליה בהתפתחות גידולים in vivo. הקשר בין שלושת המרכיבים הללו הוא ספקולטיבי בלבד, מאחר ושני האנאלוגים lispro ו-glargine, שיש להם אפיניות גבוהה יותר לרצפטור ל-IGF-1 מאשר האינסולין האנושי, לא הביאו לעלייה בפעילות המיטוגנית הן בתנאי מעבדה והן בתנאי הגוף.

עם זאת, ישנן דאגות בנוגע ליכולתם של אינסולין lispro ואינסולין glargine להחיש התקדמות רטינופתיה. במקרה של אינסולין lispro, שני מחקרים הראו התקדמות של רטינופתיה, אולם, מחקרים אחרים לא אישרו תוצאות אלה, והסיבתיות לא הוכחה, שכן התקדמות רטינופתיה עלולה להתרחש עקב שיפור מהיר באיזון הגליקמי. בנוגע לאינסולין glargine, ארבעה מחקרים בדקו את השפעתו על התפתחות רטינופתיה, כאשר התקדמות של מעל שלושה שלבים ברטינופתיה נמצאה במחקר אחד, והופעה של בצקת מקולרית חדשה נצפתה באחר.

לדברי החוקרים, שיטות ההערכה ששימשו במחקרים השונים לא היו עקביות, והממצאים בודדו לשני פרמטרים מתוך חמישה בשניים מתוך ארבעת המחקרים. הם מציינים, כי שני מחקרים פרוספקטיבים קטנים, שבוצעו לא אישרו ממצאים אלה באינסולין lispro או glargine.

החוקרים מסכמים ואומרים, כי נושאי בטיחות חשובים אלה יכולים להיפתר רק בעזרת מחקרים פרוספקטיביים ארוכי טווח. בעתיד, המסקנות בנוגע לבטיחות האנאלוגים לאינסולין צריכות להתבסס לא רק על מחקרים בתנאי מעבדה, מודלים בבעלי חיים או מקרים בודדים אלא בעיקר על מחקרים הומאניים ארוכי טווח.

Diabetes, Obesity and Metabolism 2006, 8: 611-620