ממחקר חדש עולה כי תפקוד קודם ופקטורים הקשורים במערכת היחסים, חשובים יותר מפקטורים הורמונליים על תפקוד מיני בנשים באמצע החיים.

מניתוח השפעות הגיל וגורמים הורמונליים על התפקוד המיני בנשים עולה כי גיל משפיע באופן שלילי על כל ההיבטים של תפקוד מיני וכי רמות E2 (אסטרדיול) נמוכות משפיעות באופן משמעותי על העניין והיענות (עירור, הנאה ואורגזמה) נשים ליחסי מין, אך לא על תדירות הפעילות המינית.

באמצע החיים, בגילאים בהם מרבית הנשים נכנסות לשלב מנפאוזה, יש חפיפה עם שינויים סוציאליים אחרים כמו ילדים העוזבים את הבית וההורים עשויים לפתח מחלות נוספות הקשורות בגיל מתקדם יותר. בנוסף, חלק מהנשים עשויות לאבד (או להרוויח) שותפים מיניים, לחלקם יש את הבעיות שלהם בנושא התפקוד המיני.

במחקר נכללו 438 נשים ילידות אוסטרליה בגילאי 45-55, שהיו לפני המנאפוזה בתחילת המחקר. החוקרים הצליחו לאסוף במשך 8 שנים נתונים אודות 336 מהנשים הללו, אף אחת מהן לא עברה ניתוח לכריתת רחם.

החוקרים ניבאו את התגובה המינית הצפויה לפי רמת התפקוד המיני הקודמת, שינויים במצב הפרטנרים, רגשות לבן הזוג, ורמות אסטרדיול. דיספאריניה ורמות אסטרדיול קודמים ניבאו דיספאריניה. את תדירות הפעילות המינית ניבאו לפי רמת הפעילות המינית הקודמת, שינויים במצב הפרטנרים, רגשות לבן הזוג ורמת תגובה מינית.

המינון הנמוך ביותר האפקטיבי להגברת התגובה המינית ב-10% עמד על 700pmol/L של אסטרדיול, או מינון כפול מכך להורדת דיספאריניה.

תפקוד קודם וגורמים הקשורים במערכת היחסים חשובים יותר מפקטורים הורמונליים בהשפעה על התפקוד המיני בנשים באמצע החיים.

מגבלות המחקר כללו מדידות שנתיות של ההורמונים, העדר רגישות של מבחנים מסוימים, ופרישה מהמחקר במהלך המחקר.

רמות אסטרדיול (E2) הנדרשות להשגת הבדל קליני מינימלי על התגובה המינית הוא כפול מהמינון הנדרש לשיפור דיספאריניה. לכן, תחליפי E2 צריכים להיות שווים לרמות בשלב mid-late Follicular במחזור הרגולרי. דבר זה מרמז כי המינון הנמוך של אסטרוגן הנכלל כיום כחלק מהטיפול ההורמונלי, אינו מספיק לשמירה על התפקוד המיני בנשים.

Fertil Steril. 2005;84:174-180

לידיעה במדסקייפ