בחודש מאי הופיע מאמר בירחון Archives of Disease in Childhood המסכם  מחקרים  שהופיעו במרוצת שנת 2005 ולדעת המערכת תרמו רבות  לטיפול בחולי אסתמה.

שלושה מחקרים  דנו במדדים לניטור  רמת הדלקת.  החוקרים העריכו כי טרם נבחנו מדדים מהימנים לפיהם ניתן לקבוע מינון הסטרואידים הדרושים לחולה.  למדע הבודק את הרמה הדלקתית ניתן שם חדש :- . Inflammometry  המאמר   מצביע על שני  מדדים העשויים לעזור לטיפול. מדד אחד הוא ספירת האאוסינופילים ברוק.   העדר אאוסינופילים מאפשר צמצום או אפילו הפסקת טיפול בסטרואידים בלי לגרום להרעה במצב החולה. השני בודק את רמת הגז, NO  חנקן חד חמצני , –  באוויר הנשיפה של החולה. עלייה בכמות גז זה מבשרת הרעה במצב החולה, ומהווה הוריה להתחיל טיפול בסטרואידים, או במידה והחולה כבר מקבל סטרואידים, להעלאת המינון.   מכשירים למדידת  NO טרם הגיעו לארץ. 

הנושא השני -באיזו מידה פעילות גופנית גורמת להתקפי אסתמה ?

מקובל לחשוב, בילדים הלוקים באסתמה, שפעילות גופנית, אחת הסיבות להופעת התקף, התופעה  ידועה בשם exercise induced asthma,  כלומר אסתמה הנובעת מפעילות גופנית מוגברת. האמנם כן? החוקרים יצרו תנאים של פעילות גופנית סטנדרתית, –  בכמות הליכה קבועה הנמדדת  במכשיר המוכר לנו כ”הליכון” או “מסלול נע”.  לפי  שיטת מדידה זו רק 15% מהילדים שלקו באסתמה פיתחו התקף לאחר פעילות גופנית. במילים אחרות מתברר כי בניגוד למושגים המקובלים, רוב הילדים חולי אסתמה,  אינם מפתחים התקף אסתמתי לאחר  פעילות גופנית. אם כן איך נוצר הרושם  כי  פעילות גופנית גורמת לקוצר נשימה ?  בשלושים אחוז מהילדים האבחנה של אסתמה לא הייתה נכונה אלא נמצא כי קיים ליקוי  במיתרי הקול. 

ניתן ללמוד ממאמר זה כי קיים קושי באבחנה של  התקף אסתמתי עקב פעילות גופנית. אין תנאי המעבדה זהים לפעילות גופנית דוגמת שחיה או כל פעילות גופנית שמתרחשת באוויר קר מחוץ למעבדה. כלומר קיים קושי ביצירת תנאים סטנדרטיים למדידת פעילויות גופניות שונות.

עלינו לקחת בחשבון שיתכן שתגובה שנראית כהתקף אסתמתי הנגרם על ידי פעילות גופנית,  אינה כן, אלא הפרעה  שונה לגמרי, דוגמת  ליקוי במיתרי הקול. לכן חשוב שכל חולה אסתמה שאינו מגיב לטיפול כצפוי, יעבור בדיקה חוזרת  לשלול אפשרויות נוספות כגורמי הפרעה בנשימה.

הנושא הבא הוא האם  מתן  magnesium sulphate  טיפול יעיל להתקפי אסתמה בדרגה בינונית או קשה?

הוויכוח בנושא אינו חדש. החוקרים בדקו  חמישה מאמרים שמבחינת מתודולוגית    נראו מהימנים.  מבין המאמרים,ארבעה דווחו כי מתן מגנזיום סולפט דרך הווריד מועיל ומחקר  חמישי לא הוכיח תועלת. החוקרים מתארים טיפול הניתן בשילוב סטרואידים ובטא 2 אגוניסטים. המחקרים הראו ירידה של 85%  בהיצרות הסימפונות ובנוסף שיפור סימפטומטי ניכר. לאור ההצלחה במתן התרופה תוך-ורידי, נעשו גם ניסיונות של מתן מגנזיום סולפט במשאף. גם טיפול במשאף הראה הטבה. 

המחברים מסכמים שיש צורך בטיפול של מגנזיום סולפט בשילוב עם טיפול מרחיב סמפונות. אין להסתפק במתן  מגנזיום סולפת בלבד. עד כה נבדקה השפעת המגנזיום סולפט במסגרת טיפול חד פעמי בחדר מיון. יש לקוות שהשפעת מגנזיום סולפט לטווח ארוך תיבדק בעתיד.

הדיון האחרון נוגע להשפעת מין  ומשקל על התפתחות  האסתמה.

החוקרים במחקר  זה מצאו כי BMI גבוה מהווה גורם סיכון לאסתמה בנקבות,  אך לא בגברים. המחקר הראה קשר בין עודף משקל בבנות מעל גיל תשע שנים לסיכון לפתח אסתמה  ב 28%. נמצא גם מתאם בין BMI לבין תופעות אטופיות נוספות ורמת האימונוגלובולין E וכל זה, כאמור,  בנקבות מעל גיל תשע בלבד. 

מחקר נוסף מאשש ממצאים אלה ומראה כי קיים קשר בין רמת ה BMI לבין עצמת האסתמה.

ההבדלים בין זכרים לנקיבות בנטייה לפתח אסתמה מעלים חשד כי הורמוני המין הם  הם  המגבירים את תופעות המחלה בנקבות. לעת עתה זו השערה בלבד, וטרם נבדק מנגנון הפעולה של הורמוני המין על מערכת הנשימה.

המאמרים הופיעו בירחון Archives of Disease of Childhood מחודש מאי 2006.