דהמרקר הארץ מציגים היום מאמר מתורגם מהניו-יורק טיימס של אלכס ברנסון המציג את הדילמה של ראשי מערכות בריאות, מבטחי בריאות וצרכנים לאור המחיר הגבוה מאוד של תרופות הדור החדש לטיפול במחלות סרטן. לקראת שנות ה-2000 החלה התופעה של יציאת תרופות לשוק שעלותן החודשית מסתכמת באלפי דולרים משמעותיים. אלו עלויות שרק מעט מאוד אנשים מסוגלים לממן את רכישתם מכיסם.

לכתבה בדהמרקר

בכתבת מסגרת צמודה מופיעה גם התייחסות לנעשה בישראל, וכותב שורות אלה אף מצוטט בה…

מה יכול להיות הפתרון, אם כן ? הכוון לדעתי טמון בהתנתקות…לא זו מעזה (זה פתרון טוב לבעיות אחרות..)  , אלה ביצירת הפרדה בין טיפול במחלות נפוצות לטיפול במחלות קשות ונדירות (לצורך העניין, מחלות “יתומות”). אם יוגדרו מראש שני תקציבי עדכון סל בריאות – אחד “קונבנציונלי” והשני למחלות יתומות (ולא נכנס כאן לדיון עמוק של ההגדרה של מחלה ותרופה יתומה, או למודל קביעת החלוקה בין התקציבים, אבל רק לצורך ההדגמה, אם אכן תקציב סל הבריאות כולו יעודכן מידי שנה בכ-450 מיל’ ש”ח, שהם כ-2% מכלל עלות סל הבריאות בישראל, אפשר להגדיר נניח ש-10% או 15% מתקציב זה יופנה מראש להכללה של טיפולים במחלות קשות ונדירות), אז ניתן לפעול בגישה של יצירת תעדוף, בכל אחת משתי הקבוצות, על בסיס מדדי עלות/תועלת יחסית. גישה כזו תבטיח שאכן יוכללו הטיפולים היעילים ביותר בשתי הקבוצות, מבלי להעמיד את חברי הועדה בדילמה אם להעדיף בסכום כספי מסויים להאריך חייו של חולה סרטן במס’ חודשים, או לשפר תוחלת ואיכות חיים של 10 חולי לב במס’ שנים…

ההחלטה הזו היא בראש ובראשונה מוסרית ומתבססת על העקרון של “ערבות הדדית”. אם החברה החליטה שאינה מוכנה להתעלם ממיעוט מוכה גורל שאתרע מזלו לחלות במחלה גנטית קשה, או בסרטן הדורש טיפול יקר במיוחד, היא צריכה להגדיר את כמות הכסף שהיא מוכנה להשקיע בטיפולים בקבוצה זו.

באירופה ובארה”ב קיים זה מס’ שנים חוק תרופות יתומות אשר מעניק לחברות התרופות המפתחות תרופות כאלה הטבות שונות: הארכת פטנט, רישום מהיר יותר וגם איזושהי הבטחה שהשימוש בתרופה ימומן ע”י הביטוחים הרפואיים. ההגיון, ללא תמיכה כזו, לא יהיה רציונל כלכלי לחברות להשקיע במחקר ופיתוח של תרופות למחלות יתומות.

מאידך, אם אכן מעודדים ומשפרים את תנאי הסחר של תרופות יתומות, צריכה להיות גם הצדקה לדעתי לאיזשהו פיקוח מחירים על תרופות אלה. מגיע והוגן שהחברה המפתחת תוכל למכור במחיר אשר יכסה את עלות הפיתוח, הייצור והשיווק, אך מאידך , אם המדינה מגינה ומעודדת את הפיתוח והשיווק של תרופה יתומה, מותר לה גם לוודא שחברת התרופות אינה קובעת מחיר שמהווה כבר ניצול לרעה. כיום, לא ממש ברור אם המחירים שנקבעו ע”י חברות התרופות לאותן תרופות הם אכן הוגנים, כלומר מותירים לחברה את התשואה הנורמטיבית (והגבוהה יחסית) על ההשקעה בפיתוח, או שהם מעבר לכך. אי אפשר מצד אחד לתבוע בשם המוסר והצדק החברתי שהמדינה תממן את עלות הרכישה, ומאידך לקבוע מחירים לא הוגנים. לכן בתרופות אלה, הגם שזהו צעד אנטי ליברלי המחזיר פיקוח מחירים, נראה שזהו מכשיר האיזון הנכון שיבטיח שיווי משקל יעיל והוגן.