במאמר זה מנתח ד”ר מוזס את מסקנות והמלצות ועדת ליאון בנושא תיאגוד בתי החולים. כמה דגשים חשובים שראוי לציין :

• בעוד שבדו”ח הועדה אין כל התייחסות ברורה לעמידת בתי החולים בקריטריונים של טיפול רפואי סביר, יש התייחסות חמורה באשר לאפשרות של גירעון. חל איסור חמור על מצב זה ובמידה ויחול ניתן יהיה להשעות את ההנהלה וכד’. (הערת המערכת – למה ניתן לצפות אם בראש הועדה מעמידים דווקא רואה חשבון …?)


• החזון האמיתי לפי ד”ר מוזס הוא מרכזי טיפול התערבותי/אישפוז קטנים ויעילים (בניגוד ל”מפלצות הבטון והקניונים”) אשר מתאימים לגישה המודרנית של הרפואה לפיה עיקר הטיפול נעשה בבית המטופל, תוך שימוש באמצעי ניטור והעברת מידע מתקדמים. מסקנות הדו”ח אינן מובילות בהכרח לקראת חזון זה.

למאמרו של ד”ר מוזס בהארץ

הערות עורך מדור שיווק ומינהל רפואי:

אחד המכשולים הגדולים לשיפור מצבה הכלכלי של מערכת הבריאות בישראל מחד, ושמירה/העלאת רמת הרפואה מאידך,  הוא קיומו של ניגוד אינטרסים מובנה בין בתי החולים למערכת המבטחת (קופות החולים).

כדי להבטיח את מקור הקיום וההכנסות בית החולים מעוניין במקסימום ימי אישפוז, או לחילופין במקסימום פרוצדורות יקרות . אינטרס זה לא תמיד עומד בקנה אחד עם הרפואה הנכונה ו/או עם האינטרס של המבטח.

על רקע זה טיפולים קצרים ויעילים המקצרים את משך האישפוז ועלותו לא בהכרח ייכנסו לשימוש בבתי החולים, שכן הכנסתם עלולה לגרום באופן פרדוקסלי לפגיעה בהכנסות בתי החולים.

לקונפליקט זה עשויים להיות מס’ פתרונות: קביעת  תעריפים כפונקצייה של הגדרת מצבו הקליני של החולה, ללא תלות במס’ ימי האישפוז בפועל של החולה ו/או הפרוצדורה הספציפית שהוא עובר (DRG – שקיים כיום באופן חלקי בלבד) , הכללת פרוצדורות וטיפולים עם יעילות כלכלית/רפואית גבוהה בסל הבריאות באופן שיעודד את קופות החולים לדרוש ביצוע פרוצדורות אלו מבתי החולים מצד אחד, ומתן תמריץ מספק לבתי החולים מאידך לבצע פרוצדורות אלה בצורה יעילה ואיכותית.

הקונפליקט הזה גדול עוד יותר כאשר השייכות הארגונית של בית החולים זהה לזו של הרופא בקהילה…בעוד שבמכבי למשל המשמעות של השתלת סייפר בחולה עשויה לבוא לידי ביטוי כלכלי במניעה של צינתור נוסף תוך זמן קצר, צינתור שיש לו עלות ברורה וממשית, בשירותי בריאות כללית, מניעת הצינתור החוזר לא בהכרח באה לידי ביטוי בחיסכון כספי מיידי (שכן עלויות חטיבת בתי החולים, בעיקר כח האדם הן לכאורה הוצאות קבועות שאינן מושפעות ישירות משינויים בנפח אישפוזים או פרוצדורות).