המאמר עוסק בזיהוי גורמי סיכון לאובדן ראייה ולצורך בהתערבות ניתוחית בחולים עם Stevens–Johnson syndrome / toxic epidermal necrolysis (SJS/TEN) , בדגש על הסיבוכים העיניים הכרוניים. מדובר במחקר רטרוספקטיבי רב־מרכזי ממקסיקו, שכלל 228 עיניים של 115 מטופלים.
המחקר כלל מטופלים עם לפחות 6 חודשים מאז האירוע החריף ולפחות 6 חודשי מעקב. הנתונים נאספו מארבעה מרכזים שלישוניים במקסיקו לאורך תקופה ארוכה מאוד, בין 1990 ל־2025.
גיל המטופלים הממוצע בעת ההגעה למרכז היה כ־40.5 שנים, וגיל האירוע החריף הממוצע כ־32.5 שנים. 69.5% מהמטופלים היו נשים. זמן המעקב החציוני היה 24 חודשים, והעיכוב החציוני מהאירוע החריף ועד הגעה למרכז מומחה היה שנה אחת, אם כי בחלק מהחולים העיכוב היה שנים רבות.
ברוב המקרים נמצא קשר לתרופה. הגורמים הנפוצים ביותר היו:
- אנטיביוטיקה – 31.6%, בעיקר sulfonamides
- תרופות אנטי־אפילפטיות – 29.8%, בעיקר lamotrigine
- NSAIDs כ־11%
- תרופות אחרות כגון allopurinol
רק 17.1% מהעיניים עברו השתלת ממברנה אמניוטית (AMT) בשלב החריף. השימוש ב־AMT עלה משמעותית לאורך השנים: מכ־6.7% באירועים עד 2014 ל־27.7% מאז 2015.
מבחינת הממצאים העיניים הכרוניים, המחלה העינית הייתה קשה מאוד. הממצאים השכיחים ביותר בעת ההגעה היו:
- קרטיטיס שטחית 83.3%
- היפרמיה של הלחמית 71.9%
- חסר בתאי גזע לימבליים 59.2%
- הפרעה קשה בתפקוד בלוטות המייבומיאן 59.6%
- סימבלפרון 54.3%
- נאוסקולריזציה של הקרנית 48.2%
- טריכיאזיס 47.3%
- צלקת קרנית / לויקומה 45.1%
- קרטיניזציה של שפת העפעף 42.5%
- קוניונקטיבליזציה של הקרנית 31.1%
מבחינת ראייה, בסיום המעקב רק31.1% מהעיניים היו עם חדות ראייה של 20/40 לפחות, בעוד 36.8% היו עם 20/400 לכל היותר. כשליש מהעיניים איבדו לפחות שתי שורות במהלך המעקב.
לגבי הצורך בניתוח, יותר ממחצית מהעיניים, 122 מתוך 228 (53.5%), נזקקו לניתוח, ובסך הכול בוצעו 252 פרוצדורות. הניתוח השכיח ביותר היה השתלת שתל מרירית חלל הפה, שבוצע ב־21.5% מהעיניים. בוצעו גם שחרור סימבלפרון, השתלת ממברנה אמניוטית, שחזור עפעפיים, תיקון אנטרופיון, השתלות קרנית וניתוחים נוספים.
שני המנבאים העצמאיים המרכזיים לצורך בניתוח היו:
- קרטיניזציה של שפת העפעף
- קוניונקטיבליזציה של הקרנית
גורמים שניבאו הידרדרות בראייה כללו: אנטיביוטיקה כגורם המעורר ל־SJS/TEN, NSAIDs כגורם מעורר, טיפול אימונומודולטורי סיסטמי ומשך מעקב ארוך יותר.
המחברים מדגישים שהקשר בין טיפול אימונומודולטורי סיסטמי לבין ירידה בראייה אינו מעיד שהטיפול עצמו מזיק. החולים שקיבלו טיפול אימונומודולטורי היו ככל הנראה מלכתחילה החולים הקשים יותר, עם דלקת עמידה ומחלה מתקדמת.
המאמר מדגיש את החשיבות הרבה של טיפול מוקדם בשלב החריף, ובמיוחד השתלת ממברנה אמניוטית. המחברים רואים בשיעור הנמוך יחסית של השתלת ממברנה אמניוטית בשלב החריף ובהפניה המאוחרת למומחי קרנית/משטח העין גורמים אפשריים לתוצאות הקשות שנצפו במחקר.
בשלב הכרוני, הטיפול כולל טיפות נוגדות דלקת, טיפות סרום אוטולוגי, טיפות תחליפי דמעות ועדשות סקלרליות, כאשר השילוב של עדשות סקלרליות עם השתלת ממברנה מוקוזית חשוב במיוחד.
לסיכום, זהו מחקר שממחיש עד כמה המחלה העינית הכרונית לאחר SJS/TEN יכולה להיות קשה, מתקדמת ובעלת צורך ניתוחי גבוה. יותר ממחצית מהעיניים נזקקו לניתוח וכשליש איבדו ראייה משמעותית במהלך המעקב. המסר המרכזי של המחברים הוא שיש לשפר זיהוי מוקדם, הפניה מיידית למומחה משטח העין, שימוש מתאים בממברנה אמניוטית בשלב החריף ומעקב ארוך טווח.
Am J Ophthalmol. 2026 Sep 18
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!