בקרב חולים במצב קריטי וללא דופק לאחר הפסקה מתוכננת של טיפולים מאריכי-חיים, הפעילות הלבבית חודשה ב-14% מהמקרים, כך עולה מתוצאות מחקר חדש שפורסמו בכתב העת New England Journal of Medicine.
ברקע למחקר מסבירים החוקרים כי מרווח הזמן המינימאלי הדרוש ללא דופק לפני תרומת איברים לאחר קביעת מוות לא נבחן היטב. הם השלימו מחקר תצפיתי, פרוספקטיבי, להערכת היארעות ולוח הזמנים של חידוש פעילות לבבית חשמלי במבוגרים שהלכו לעולמם לאחר הפסקה מתוכננת של אמצעים להארכת חיים ב-20 יחידות טיפול נמרץ בשלוש מדינות.
התכנית הייתה לעקוב אחר החולים למשך 30 דקות לאחר קביעת מוות. רופאים לצד מיטת החולה דיווחו על חידוש פעילות לבבית באופן פרוספקטיבי. גלי אק”ג וניטור לחץ דם תועד ונבחן באופן רטרוספקטיבי במטרה לאשר את התצפיות לצד מיטת החולה ולקבוע אם הייתה עדות לחידוש פעילות לבבית.
החוקרים השלימו בדיקות סקר של 1,999 משתתפים, 631 מהם נכללו במחקר. עדות קלינית לחידוש פעילות לבבית ו/או תנועות נשימה, עם הוכחה ברישומי אק”ג תועדה ב-5 חולים (1%). מניתוח רטרוספקטיבי של תרשימי אק”ג ומדדי לחץ דם מ-480 חולים עלו 67 מקרים (14%) של חידוש פעילות לבבית לאחר פרק זמן ללא דופק, כולל 5 דיווחים ע”י רופאים לצד מיטת החולה.
פרק הזמן הארוך ביותר ללא דופק לפני חידוש פעילות לבבית עמד על 4 דקות ו-20 שניות.
החוקרים כותבים כי לאחר הפסקת השימוש באמצעים להארכת חיים, חידוש זמני של לפחות מחזור אחד של פעילות לבבית לאחר פרק זמן ללא דופק תועד ב-14% מהחולים על-סמך ניתוח רטרוספקטיבי של תרשימי אק”ג ומעקב לחץ דם; רק ב-1% מהמקרים הללו הייתה עדות קלינית לכך לצד מיטת המטופל.
N Engl J Med. 2021;384;345-352
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!