הדו”ח הציבורי המסכם את הכנסות והוצאות קופות החולים לשנת 2002, המוכר גם כדו”ח ויטוקבסקי (החל משנת 2002 עורכים את הדו”ח רו”ח צחי חבושה ורו”ח ראובן שיף (כך שאפשר לקרוא לו אולי “דו”ח חבושה-שיף”), פורסם לא מכבר. בקישור שלהלן תוכלו לעיין בדו”ח במלואו (נדרשת תוכנת אקרובט (לחץ על הקישור להורדה – acrobat )לצורך צפייה בדו”ח בפורמט זה – נא להקליק כאן לעיון בדו”ח המלא).

אמנם אנו כבר ב- 2004, ונראה שיעברו עוד מספר חודשים עד שיפורסם הדו”ח השנתי של 2003, אך מעיון בנתוני הדו”ח, ניתן להצביע על כמה מגמות ונתונים מעניינים וחשובים, מה עוד שלפי פרסומים ראשוניים נראה שהמגמות נשמרו גם בשנת 2003:

1- היקף התקציב הכולל של כלל הקופות בשנת 2002 הסתכם ב-23.5 מיליארד ש”ח. בהשוואה ל- 2001, ולאחר התאמה של הגידול במס’ המבוטחים , ההוצאה של הקופות לנפש ירדה ב-3% , מרמה של 3,504 ש”ח לנפש ב- 2001, ל- 3,399 ש”ח ב- 2002. האם זו התייעלות ?… לו היה לנו מנגד מדד של איכות והצלחת הטיפול הרפואי, אשר לפיו נשמרה או אף עלתה רמת הטיפול (ולחילופין רמת הבריאות של המבוטחים), היינו יכולים לאמר בשמחה שהייתה התייעלות בשנה זו.

2- מבחינת גרעונות הקופות, חל שיפור מהותי בסך הגרעון: מרמה של 734 מיליון ש”ח ב- 2001 (שהיוו כ-3% מכלל התקציב), ירד הגרעון בכ-40% לרמה של 446 מיל’ ש”ח. השיפור במצב הגרעוני היה בכל ארבעת הקופות: כללית ולאומית צמצמו את הגרעון, ומכבי ומאוחדת עברו מגרעון לעודף. הירידה בגרעון נובעת מהירידה בהיקף ההוצאות הכולל של הקופות, אשר הייתה גדולה יותר מהירידה בהיקף ההכנסות הכולל.

3- סעיף מעניין במיוחד, בעיקר את העוסקים בשיווק ורכש תרופות וציוד, הוא סעיף השתתפות הציבור בהוצאות אלה. כאן , כאשר מחשבים את היחס של סך ההכנסות של הקופות מתשלומי  הציבור על תרופות מסך ההוצאה הישירה על תרופות, אנו מקבלים שכל מבוטח מימן בממוצע מכיסו תרופות שרכש מהקופות בסך של 277 ש”ח בשנה (לעומת 262 ש”ח בשנת 2001, גידול של כ-9%). לעומת זאת, העלות הישירה של תרופות וציוד לנפש בקופות בשנת 2002 הייתה 546 ש”ח בשנה. כלומר, הציבור מממן למעלה מ-50% את עלות רכש התרופות בקופות. זה מספר די מדהים, גם אם לוקחים בחשבון שהנתון כולל את השפעת התרופות הנמכרות בקופות ללא מרשם (ועם רווח), ותרופות שנרכשות מחוץ לסל הבריאות במסגרת ביטוחים משלימים. 

4- עולה מכך, שמרכיב העלות של תרופות וציוד מכלל תקציב הקופות הוא כ-18% ברוטו, אך למעשה נטו, לאחר השתתפות הציבור, פחות מ-10%. בסה”כ העלות של רכש התרופות ברוטו לנפש בקופות הייתה בשנת 2002 של 627 ש”ח לשנה . לעומת 2001 זו ירידה קלה מרמה של 635 ש”ח לנפש. מכיוון ששיעור ההשתתפות הציבור בעלות רכש התרופות עלה בשנת 2002, הרי שההוצאה נטו למבוטח – ירדה מעלות ישירה נטו של 293 ש”ח למבוטח בשנת 2001, לרמה של 269 ש”ח בשנת 2002, ירידה של כ-8% בעלות הישירה נטו של הקופה. 

5 – המרכיב הבולט ביותר בתקציב הקופות הוא דווקא האישפוז: למעלה מ-10 מיליארד ש”ח אשר מהווים כ-44% מסך התקציב, ואחריו השכר מהווה עוד כ-26% מסך התקציב. נראה שנתוני עלויות האישפוז אף מוטים כלפי מטה, מכיוון שבכללית, הנתון מחושב ומוצג כסך העלות בבתי החולים של הכללית, בניכוי השתתפות אחרים (חיובים לקופות אחרות בגין אישפוזים).

אם אפשר לסכם ולהסיק מסקנות מדו”ח זה אז ניתן לאמר שמצד אחד הקופות מציגות התייצבות ושמירה על מסגרות תקציב וזה בהחלט כיוון חיובי וחשוב ליציבות המערכת, אך מאידך, הציבור נדרש לשלם יותר ויותר בעיקר במה שקשור לתרופות. במצב הכלכלי הקיים הנטל הגדל הזה על המבוטחים עלול לא רק להכביד על הכיס אלא גם לפגוע בבריאות, בעיקר של אוכלוסיות חלשות: התופעה של חולים שנמנעים מלרכוש את תרופות המרשם שקיבלו מהרופא בגלל נטל ההשתתפות הגדל ידועה ומוכרת ודווחה פעמים רבות. התוצאה כמובן עלולה להיות קשה גם במונחים רפואיים, אך גם במונחים כלכליים…הדרדרות מצבו של חולה בגלל אי נטילת תרופות עלולה לגרום לצורך באישפוז, שהוא כזכור, הסעיף הכבד ביותר בעלויות הקופות…