בעבר נמצא כי עליה באינטנסיביות הפעילות הגופנית מפחיתה את הצריכה האנרגטית בקרב גברים. המטרה העיקרית של המחקר הנוכחי היתה לבחון את השפעות אינטנסיביות הפעילות הגופנית על הצריכה האנרגטית בקרב נשים.

במחקר השתתפו 13 נשים פעילות באופן מתון (צח”מ של 4.7± 44.0 מ”ל לק”ג לדקה, ערך BMI של 2.4± 22.2 ק”ג למטר מרובע, גיל הנבדקות: 2.0± 22.2 שנים). במסגרת המחקר חולקו הנבדקות לשלוש קבוצות: קבוצת ביקורת ללא פעילות גופנית, ושתי קבוצות שהשתתפו במפגשי אימון גופני זהים בערך הקלורי שלהם (350 kcal), באינטנסיביות נמוכה (LIE) או באינטנסיביות גבוהה (HIE), כשערכי צריכת החמצן עמדו על 40% ועל 70% מצריכת השיא, בהתאמה. לאחר כל מפגש אימון גופני, אכלו הנבדקות כרצונן מתוך מזנון פתוח בארוחות הצהריים ובארוחת הערב, ואכלו חטיפים במהלך שעות אחר הצהריים והערב. סקאלות ויזואליות אנלוגיות שימשו את הנבדקות לדירוג רמת התיאבון.

            אנרגיה מרובה יותר נצרכה בשעת ארוחת הצהריים לאחר מפגשי אימון מסוג HIE מאשר לאחר מפגשי הביקורת (309±878 קק”ל לעומת 230±751 קק”ל, בהתאמה; P=0.02). הצריכה האנרגטית היחסית (צריכת האנרגיה לאחר אימון המתוקנת עבור העלות האנרגטית של האימון לעומת המנוחה) בשעת ארוחת הצהריים היתה נמוכה יותר לאחר מפגשי אימון מסוג LIE מאשר לאחר מפגשי הביקורת (233±530 קק”ל ו-230±751 קק”ל, בהתאמה; P<0.001) והיתה נמוכה יותר לאחר מפגשי אימון מסוג HIE מאשר לאחר מפגשי הביקורת (301±565 קק”ל ו-230±751 קק”ל, בהתאמה; P<0. 01). באופן דומה, הצריכה האנרגטית היומית נטתה לעלות במסגרת מפגשי אימון ה-HIE ביחס לצריכה במסגרת מפגשי הביקורת. לא נמצאה השפעה טיפולית על דירוג רמות התיאבון במהלך המחקר.

מן התוצאות מסיקים החוקרים כי אימונים באינטנסיביות גבוהה מעלים את הצריכה האנרגטית בקרב נשים.

Am J Clin Nutr 2004;80:12306

דבר העורכים

הקשר בין פעילות גופנית לתאבון קיים, אך כיוונו אינו ברור. חשוב להפריד בין מחקרים הבוחנים תחושת רעב סוביקטיבית, אשר לעתים אכן משתנה לאחר הפעילות, לבין מחקרים הבוחנים את צריכת המזון בפועל.

 נראה כי “מבחן התוצאה”, קרי כמות האוכל שנצרכת בפועל, היא המדד החשוב יותר. רוב העבודות משתמשות בשני המדדים, ומציגות נתונים סותרים: אכילה מופחתת בעקבות מאמץ גופני (16% מהמחקרים), אכילה מוגברת כבמחקר הנוכחי (19% מהמחקרים), או חוסר שינוי (65% מהמחקרים) [1].

השפעת מאמץ גופני על צריכת המזון חשובה, ונוגעת בעיקר לשני מצבים הפוכים. האחד המושג “אנורקסיה אתלטיקה”, בה מקובל להניח כי הפעילות הגופנית המרובה של הספורטאי(ת) משרה ירידה בתאבון, כך שכמות האנרגיה הנצרכת פחותה מזו המנוצלת במאמץ- והספורטאי יורד במשקל.

מצב נוסף ונפוץ הרבה יותר הינו השמנת יתר: אם הפעילות מפחיתה תאבון, הרי היא תסייע בהחלט. אולם אם היא מגבירה תאבון, מדובר באליה וקוץ בה, ויש להשמר שבעתיים לגבי כמויות האוכל. אמנם רוב העבודות מציגות חוסר שינוי לגבי כמות המזון הנצרך, אולם בכ- 20% מהמחקרים מוצגת עלייה באכילה, כגון בעבודה הנוכחית. על המתאמן לשם ירידה במשקל (או לשם שמירת המשקל) להיות מודע לכך שהפעילות עלולה להגביר את תאבונו, ולכן לנסות ולהתמודד עם מכשול זה.

[1] Blundell, J. E., and N. A. King. Physical activity and regulation of food intake: current evidence. Med. Sci. Sports Exerc., Vol. 31, No. 11, Suppl., pp. S573S583, 1999.