Lifetime Risk for Diabetes Mellitus in the United States , K. M. Venkat

Narayan, JAMA. 2003;290:1884-1890. למאמר

סוכרת היא מחלה קשה ויקרה. שכיחות הסוכרת המאובחנת בארצות-הברית עלתה בכ-40% בין השנים 1990 ו-1999 וצפויה לעלות ב-165% בין השנים 2000 ל-2050, בעיקר באוכלוסייה המבוגרת ובקבוצות מיעוט.

בעוד שנתונים על שכיחות המחלה מספקים מידע על נטל המחלה בקהילה, הם אינם משקפים את הסיכון של הפרט ללקות בסוכרת במשך תקופת זמן מוגדרת. כמו כן הם אינם מספקים מידע על השלכות המחלה מבחינת אורך החיים ואיכותם.

הערכה של הסיכון ללקות במחלה במהלך החיים, כפי שנמצא עבור מחלות כרוניות אחרות כדוגמת יתר לחץ דם, סרטן השד ומחלת לב כלילית, עשויה לשמש כאמצעי הסברתי יעיל במסעות הסברה ציבוריים למניעת המחלה.

מטרת מחקר זה להעריך את הסיכון ללקות בסוכרת במהלך החיים (בהתאם לגיל, מין והשתייכות אתנית) בקבוצת האוכלוסייה שנולדה בשנת 2000 בארצות הברית.

החוקרים השתמשו בנתונים מסקר הבריאות הלאומי בארצות הברית (National Health Interview Survey) שנערך בין השנים 1984 ל-2000, על מנת להעריך את שכיחות מחלת הסוכרת, בהתאם לגיל, מין ומוצא, בשנת 2000. כמו כן, החוקרים השתמשו במידע ממחקרים גדולים נוספים על מנת להעריך את נתוני התמותה מסוכרת באוכלוסייה, בהתאם לאותם מאפיינים דמוגרפים.

התוצאות העיקריות שנמדדו היו:

1.      הסיכון השאריתי (Residual risk) ללקות בסוכרת במהלך החיים (מהלידה ועד גיל 80).

2.      הערכת מספר השנים הממוצע שאדם חי לאחר אבחון הסוכרת.

3.      אובדן שנות החיים בשל סוכרת, כלומר הירידה בתוחלת החיים בעקבות אבחון סוכרת בהתאם לגיל האבחון;

4.      אובדן שנות חיים-מתוקנות לאיכות חיים, כלומר חישוב כל שנה עם סוכרת כשני שליש מהערך של שנה ללא-סוכרת;

5.      התפלגות גיל האבחון בהתאם למין ומוצא.

מתוצאות המחקר עולה שמתוך קבוצת האנשים שנולדו בארצות הברית בשנת 2000 כשליש מהגברים וקרוב ל-40% מהנשים יפתחו סוכרת במהלך חייהם. בכל גיל נשים נמצאות בסיכון שאריתי גבוה יותר לפתח סוכרת מגברים. הסיכון הגבוה ביותר נמצא בקרב המיעוט ההיספני בארצות הברית, באוכלוסייה זו הסיכון של אישה ללקות בסוכרת במהלך חייה הוא כ-50%.

נתונים אלו מעידים כי הסיכון לסוכרת דומה או אף גבוה מהסיכון למחלות קשות אחרות הנחשבות נפוצות. לצורך השוואה, הסיכון של אישה ללקות בסרטן השד הוא כ-1 ל-8 בארצות הברית, נמוך משמעותית מהסיכון לסוכרת. בגיל 40 הסיכון השאריתי ללקות בסוכרת הוא כ-1 ל-3 בגברים ונשים, סיכון המשתווה לסיכון למחלת לב כלילית (כ-1 ל-2 בגברים ו-1 ל-3 בנשים). הסיכון השאריתי ללקות בסוכרת נותר גבוה גם בגיל המבוגר. לדוגמא בגיל 70 הסיכון השאריתי ללקות בסוכרת במהלך החיים הוא כ-1 ל-10, דומה לסיכון לדמנציה.

באנשים המאובחנים עם סוכרת יש ירידה משמעותית בתוחלת החיים. לדוגמה, החוקרים העריכו שאם פרט מאובחן בגיל 40, גברים יאבדו מעל 11 שנות חיים ומעל 18 שנות-חיים מתוקנות לאיכות חיים, ונשים תאבדנה מעל 14 שנות חיים ו-22 שנות-חיים מתוקנות לאיכות.

הערכות אלו של הסיכון ללקות בסוכרת ואובדן שנות חיים הכרוך במחלה עשויים להוות כלים הסברתיים שימושיים עבור פרטים בסיכון מוגבר לסוכרת, וכן עבור רופאים, קובעי מדיניות ואמצעי התקשורת.

מחקרים שנעשו לאחרונה מראים תוצאות מבטיחות למדי בנוגע לאפשרות למניעה, או לפחות דחייה של מחלת הסוכרת באמצעות שינויים בסגנון החיים, כמו ירידה מתונה במשקל, או בעזרת שימוש בתרופות. תוצאות מחקר זה מדגישות ביתר שאת את הצורך בפעולה מאומצת למניעת סוכרת וסיבוכיה.

הערת העורך: מחקרים אלו מדגישים ביתר שאת את החשיבות העצומה של איתור החולים בשלב האי סבילות לסוכר. 4 המחקרים אשר התפרסמו בשנתים האחרונות ואשר עסקו בשינוי הרגלי חיים ללא נטילת תרופות או בשילוב עם מטפורמין או פרנדז או קסניקל הראו הפחתה משמעותית בהתפתחות הסוכרת. לפיכך יש לשים דגש מיוחד באיתור אנשים הלוקים באי סבילות לגלוקוז ולהדריכם בהגברת הפעילות הגופנית והפחתת משקל כחלק מהטיפול למניעת סוכרת. מחקר זה מציב בפננו ובפני החולים את ההשלכות החמורות של מחלת הסוכרת ומהוו תמריץ נוסף למניעה וטיפול אגרסיבי במחלת הסוכרת.