לימודי הרפואה בימי הרמב”ם היו גם מעשיים וגם עיוניים. הלימודים העיוניים התבססו על  קריאת ספריהם של רופאים קדמונים:  בעיקר היפוקרטס (אבוקרט) וגלאנוס.

כוונתי בכתבות אלה לתת תמונה כללית של חיי הרמב”ם ולא של עבודתו הרפואית בלבד. 

הרמב”ם כתב את עבודתו ההלכתית החשובה “המשנה תורה” בין השנים 1170 עד 1180, בעת שחי בעיר פוסטט, פרבר של קהיר. בשלב זה של חייו נתמך הרמב”ם באחיו דוד לפרנסתו. דוד, בעל אניית סוחר, במאה השתים עשרה, אניית סוחר שיכלה לשאת מאות טונות של סחורה. אנייות אלה הפליגו למרחקים. לא ברור אם האנייה הייתה רכושם המשותף של האחים,  ירושה מאביהם. על כל פנים דוד הוא שעבד באנייה, וחלק מההכנסות  לרמב”ם.

ואז אסון פקד את המשפחה. אנייתו של דוד טבע בים ההודי וגם הוא  מצא שם את מותו.  הרמב”ם למרות אישיותו החזקה, התמוטט. לאחר מות האב, דוד היה לרמב”ם תלמיד וגם מפרנס. הרמב”ם חלה, סבל מדכאון מחום, ממחלת לב, ופריחה פשטה על כל גופו. מאוחר יותר כאשר הבריא, תיאר את מצבו “הרגשתי שאני עומד למות”. ההתאוששות שלוותה בדיכאון ועצבות  נמשכה כשנה.

הרמב”ם הגיע למסכנה שיש צורך להפריד בין השכל לרגש ואין הרגש רשאי לדחוק את השכל. אולי מכאן גם הסיבה שהוא מקדיש מקום לנושא של מחלות נפש בספריו הרפואיים. 

לדעת הרמב”ם, אין להיתלות על תרומות גם כאשר מדובר בתלמיד חכם, וחובתו של האדם לדאוג לפרנסתו. דעה זו לא התאימה לרוח הזמן, ועל אחת כמה וכמה שונה היא ממדיניות רוב הישיבות של היום.  בספר המדע, הכרך הראשון מספרי המשנה תורה, הרמב”ם מסכם את דעתו בנושא: “כל המשים על ליבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה, ויתפרנס מן הצדקה הרי זה חילל את השם וביזה את התורה, וכיבה את מאור הדת, ונטל חייו מן העולם הבא…( פרק ג’ הלכה י)”. מילים חזקות בהחלט.

הרמב”ם לאחר מות אחיו ואיבוד מקור פרנסתו, החליט להתמסר לעבודתו  כרופא.   

בימי הרמב”ם הגיע המושל הערבי הנודע, סלח-א-דין לשלטון במצרים. סלח א-דין, שהיה נאור ופיקח, הביא את מצרים לתקופת צמיחה כלכלית ושגשוג תרבותי. עודד משוררים, מומחים בדקדוק וגם רופאים. סלח א-דין גילה פתיחות לגבי ההשקפות הדתיות של נתיניו וכך גם היהודים נהנו מפתיחות  זאת.

בעבודתו הרפואית הכיר הרמב”ם את אחד האנשים הבולטים  בתקופתו:- אל-פדיל, הויזיר של סלח-א-דין. אל-פדיל היה בעל כשרון נדיר, איש רחב אופקים ונדיב, שנלחם כל חייו למען צדק וחסד. הוא שמינה את הרמב”ם לרופא בחצר סלח-א-דין, והוסיף את שמו של הרמב”ם לרשימת הרופאים.

חוויה נעימה בקריאה של תולדות העמים, לגלות כי דברים שחשבנו   שהמצאנו אותם אנחנו, היו  קיימים כבר מאות בשנים. כך למשל רשימת הרופאים של אל-פדיל משנת 1190. מי היה מאמין כי כבר אז הרופאים היו רשומים ברשימה מקצועית, תחת סמכותה של הממשלה?

דרך אגב, באותם הימים הכירורגיה הייתה מקצוע שונה ונפרד לגמרי. בשבועת היפוקרטס שהייתה מקובלת להיאמר בכמה אוניברסיטאות בגמר לימודי הרפואה, נכללת הפסקה ” לא לעסוק בכירורגיה”. תפישה זו שלטה עוד מאות בשנים  גם בעולם המערבי.

בזכות הערכתו של אל-פדיל התמנה הרמב”ם כעובד בחצר המושל והתקבל כרופא מבוקש. נועצו בו אנשי האצולה, הפקידות הגבוהה והמושלים. אבל הרמב”ם לרגע לא שכח את פשוטי העם שביקשו בעצתו. באחד ממכתביו כותב הרמב”ם כי בשובו הביתה בערב דרך אגב הרמב”ם רכב על סוס הייתה לו מרפאה לפשוטי העם.

בהמשך התמנה הרמב”ם גם לראש יהודי מצרים – לנגיד. בידיו היו תפקידים רבים וכוח רב. המנוי היה דתי אך גם אדמיניסטרטיבי, שיפוטי וגם מדיני. הנגיד מינה את כל פקידי הקהילה היהודית. בדרך כלל הנגיד היה אדם גדול בתורה ובתלמוד, פילוסוף וגם רופא. העובדה שאדם אחד יכול לשלוט בתחומים כה רבים מראה כי בימים ההם פילוסופיה ורפואה היו מקצועות קרובים.

הרמב”ם היה גדול בכל התחומים האלה ובנוסף הייתה אישיות למופת גם מבחינה מוסרית. גדולה הייתה שמחת יהודי מצרים כאשר התמנה לתפקיד זה. 

על ספרי הרפואה שהרמב”ם כתב נקדיש המאמרים הבאים.