מתוך ה- BMJ

מטופלים לעיתים קרובות אינם נוטלים תרופות שהרופא רשם להם או שאינם דבקים בהנחיות המרשם. כמו כן, ברור שהאמונות והגישות של המטופל משפיעות על אופן נטילת התרופות. תופעה זו בולטת במיוחד בתרופות הניתנות לצורך מניעה, בדרך כלל למצבים ללא תסמינים (כדוגמת יתר לחץ דם או ערכי כולסטרול גבוהים) או כאשר יש לתרופות תופעות לוואי או חסרונות אחרים.

ככל שמתגבר העניין במושג האוטונומיה של החולה, כך אנו נעשים מודעים, ומכבדים יותר, את זכותו של המטופל לדחיית הטיפול מדעת, כלומר סירוב לטיפול מסוים של מטופל הבקי ביתרונות ובחסרונות של אותו טיפול.

התאמה (Concordance) מתארת את התהליך שבמהלכו המטופל והרופא מגיעים להסכמה בנוגע לטיפול המועדף. בתהליך זה הרופא מזהה ומבין את עמדתו של המטופל ומסביר את חשיבות הטיפול, בעוד המטופל לומד על ההשלכות של קבלת (או אי קבלת) הטיפול.

אם כך, מה ידוע על תהליך מתן מרשם לתרופה? למרות שהתפיסה המקובלת כיום שהמטופל עומד במרכז התמונה הרפואית, הרי שההכשרה במיומנויות תקשורת מתמקדת בעיקר ברישום תולדות המחלה ובאבחון. תשומת לב מועטה מוקדשת לתהליך קבלת החלטות ומחקרים מראים שלעיתים רחוקות בלבד המטופל מעורב התהליך זה.

רופאים עשויים ליזום דיון בנוגע לטיפול, אך אז הם לרוב שולטים בדיון. הם לא תמיד נוקבים בשם התרופה שהם רושמים ולעיתים קרובות לא מתארים במה נבדלת תרופה חדשה מתרופות קודמות שהמטופל נטל בעבר. לרוב הם אינם מוודאים שהמטופל הבין את מהות הטיפול ולא מבררים האם יש למטופל חששות מהטיפול, גם כאשר הם מעודדים מטופל לשאול שאלות, הוא עושה כך לעיתים רחוקות בלבד.

קיימת עדות מחקרית כי רופאים לעיתים רחוקות בלבד מוודאים שהמטופל מסוגל לעמוד בתוכנית הטיפולים, למרות שהרופאים מדווחים בכמחצית מההתייעצויות כי הם עושים כך. הם דנים יותר ביתרונות הטיפול מאשר בנזקים או בסיכונים הכרוכים בו, למרות שמטופלים חושבים שאלו נושאים חיוניים.

מטופלים רבים מתקשים להסתגל לנטילת תרופות. במהלך תקופת הסתגלות זו, רופאים רבים אינם מתייחסים לעמדת המטופל בנושא. תפיסתו של המטופל את הטיפול התרופתי עשויה להיות שונה באופן מהותי מתפיסתו של איש המקצוע. מטופלים עשויים להיות מודאגים בנוגע לטיפול התרופתי ולהשלכותיו, חששות אלו עשויות לא להיות קשורות לתופעות הלוואי המוכרות של אותה תרופה.

על מנת להשיג התאמה והסכמה בנוגע לטיפול המועדף על המטפל לזהות את עמדותיו של המטופל על האפשרות שיצטרך ליטול תרופה, לדון בעמדות אלו, לידע את המטופל על היתרונות והחסרונות של הטיפול תרופתי ולערב את המטופל בהחלטות הטיפוליות.

כיצד קובעים שמטופל מיודע בנוגע לאפשרויות הטיפול? האם די שרופא יתאר את האפשרויות ויחלוק עימו את המידע? כמובן שהתוצאה העיקרית אינה מסירת המידע, או אפילו החלפת המידע, אלא השגת הבנה של המטופל. הבנה זו צריכה לכלול מודעות לתוצאות הטיפול כולל תועלת, אך גם סכנות אפשריות, עד כמה הסיכון הכרוך חמור ומה סבירות לתוצאה כזו, מה הגורמים שמשפיעים על הרגישות לטיפול ומה הקושי בהימנעות מתוצאות מזיקות.

ניסיונות שנעשו לאחרונה ליישום קווים מנחים מראים שלהוראות יש השפעה מועטה בלבד, גם אם הם באים ממקור יוקרתי ביותר. רופאים מסוגלים לשפר את מיומנויות התקשורת שלהם ולהפוך מוכשרים יותר בעירוב מטופלים בהחלטות רפואיות, אך שיפור מיומנויות אלו דורשת זמן עשויה להיות לא מעשית בתנאי הלחץ המאפיינים את העבודה במרפאה כיום.

עם זאת, עצם המודעות לנושאים אלו ושאיפה לשיתוף המטופל בהחלטות הטיפוליות בוודאי תשפר את מערכת היחסים בין מטופל למטפל ותביא לתוצאות טיפוליות טובות יותר בטווח הארוך.

למאמר