מחקר חדש מצא כי הקהיית העליה בקצב הלב של 40-100% מהעומס המקסימלי בזמן פעילות גופנית בגברים בגיל העמידה, היא פקטור מנבא חזק למחלה קריווסקולרית ותמותה. עוצמת הקשר היתה דומה לזו של גורמי סיכון קרדיווסקולרים אחרים.
במחקר השתתפו 1378 גברים בגילאי 42-61, ללא מחלה קורונרית וללא טיפול בחסמי ביתא. החוקרים בדקו את קצב הלב בזמן מנוחה ובזמן פעילות גופנית ב-20%, 40%, 60%, 80% ו-100% מעומס העבודה המקסימלי.
במהלך תקופת המעקב שנמשך בממוצע 11.4 שנים, 56 גברים נפטרו עקב מחלה קרדיווסקולרית. החוקרים זיהו כי שיפוע העליה בקצב הלב בזמן פעילות גופנית היה תלול יותר באופן משמעותי בקרב השורדים, בהשוואה לאלו שלא שרדו, וההבדל בתלילות שיפוע קצב הלב בין הקבוצות בלט ביותר במרווח 40-100% (P<0.001).
נמצא קשר הפוך בין קצב לב מקסימלי וקצב לב ב-40% מעומס העבודה (HR40-100) ובין תמותה מסיבה קרדיווסקולרית (P=0.04), מחלת לב קורונרית (P=0.004), ותמותה מסיבה כלשהי (P=0.002), לאחר תיקנון לגורמי סיכון קרדיווסקולרים.
ממוצע HR40-100 עמד על 54 פעימות לדקה בכלל אוכלוסית המחקר, 55 פעימות לדקה בקרב השורדים, ו-45 פעימות לדקה בקרב אלו שנפטרו (P<0.001 עבור ההבדל בין השורדים והנפטרים).
התוצאות מעידות כי HR40-100 נמוך עשוי לזהות נבדקים בסיכון מוגבר לתמותה קרדיווסקולרית, בלא תלות בפרמטרים שנמדדו בזמן מנוחה או מאמץ מירבי.
החוקרים מזהירים כי יש לבדוק ולאשר את הקשר בין HR40-100 ובין תמותה באוכלוסיות אחרות, כמו נשים, לפני שניתן יהיה להסיק מסקנות חד-משמעיות באשר ליכולות המדד לנבא תמותה קרדיווסקולרית.
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!