עד כה לא נערכו מחקרים שהוקדשו לבדיקה בלעדית של שברי מאמץ בקרב ספורטאים תחרותיים בעלי מערכת שלד שעדיין אינה בוגרת. מטרת בחינת שורת המקרים שפורסמה לאחרונה היתה לתאר מאפיינים יחודיים של שברי מאמץ בקבוצת נבדקים זו, תוך התייחסות לסוג הספורט, לאבחנה ולתוצאות הטיפול.
במחקר השתתפו 19 ילדים ומתבגרים שנמצאו בהם בסך-הכל 21 שברי מאמץ. תקופת המעקב הממוצעת עמדה על 4.83 שנים (עם סטית תקן של 2.69 שנים), והגיל הממוצע של הנבדקים בעת האבחון עמד על 14.04 שנים (עם סטית תקן של 4.7 שנים).
הגפיים התחתונות הן שהושפעו ברוב המקרים. בקרב הספורטאים בני הנוער, ספורט הקשור בפיתוח סבולת נמצא כגורם הגדול ביותר לשברי מאמץ באזור עצמות ה-metatarsal, ואילו מקצועות ספורט המחייבים עצירה פתאומית במהירות גבוהה נמצאו כמעלים את הסיכון לשברים אלה באזור ה-tibial diaphysis (ערך P=0.0322).
רוב שברי המאמץ (20 מתוך 21) שנכללו במחקר טופלו באופן שמרני באמצעות הפחתת המאמץ בפעילות הספורטיבית במשך תקופה ממוצעת של 6.73 שבועות (עם סטית תקן של 2.91 שבועות). החלמה מלאה הושגה ב-14 מקרים.
אולם, ב-7 מקרים לא העלה הטיפול תוצאה משביעת רצון. רוב החולים שבהם נמשכו הסימפטומים לאורך תקופה ארוכה סבלו משברי מאמץ ב-tibia והם עסקו במקצועות ספורט המחייבים עצירות פתאומיות תכופות.
החוקרים מסכמים כי שברי מאמץ באתלטים, שבהם מערכות השלד עדיין אינן בוגרות, יוצרים תמונה קלינית שאיננה מאפשרת השגת תוצאה מיטבית במתן הטיפול. לכן, הם ממליצים על מתן אבחנה מעמיקה בשלב מוקדם (כולל שימוש ב-MRI) ועל טיפול עקבי כאשר ההיסטוריה הרפואית של החולה והתמונה הקלינית שלו עלולות להעיד כי הוא סובל משבר מאמץ.
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!