במחקר שפורסם לאחרונה נבדקו השפעותיה של פעילות גופנית אקוטית וממושכת (ריצת מרתון) על התיפקוד הלבבי והפרפוזיה בשריר הלב.
ממדי הלב ותיפקודיו נמדדו בקרב שבעה גברים מיומנים באמצעות אקו-קרדיוגרפיה לפני ריצת המרתון (42.2 ק”מ) ובכמה נקודות זמן אחריה (10 דקות, 150 דקות ו-20 שעות). פרפוזיה בשריר הלב וההתנגדות לפרפוזיה נמדדו באמצעות טומוגרפית פליטת פוזיטרונים ו-15O-H2O לפני הריצה וכעבור 85-115 דקות אחריה.
אינדקסי הבדיקה האקו-קרדיוגרפית מראים רק שינויים מתונים וחסרי-משמעות קלינית בתיפקוד הלבבי אחרי הריצה. ערך הפרופוזיה הבאזאלית בשריר הלב המתוקן (0.89±0.13 לעומת 1.20±0.32 מ”ל/(דקה*גרם), ערך P=0.04) עלה אחרי הריצה. בנוסף, ערך הפרופוזיה המעוררת באמצעות אדנוזין נטה להיות גבוה יותר (3.67±0.81 לעומת 4.47±0.52 מ”ל/(דקה*גרם), ערך P=0.12) וההתנגדות לפרפוזיה במהלך הגירוי באמצעות אדנוזין היתה מעט נמוכה יותר לאחר הריצה (26±6 לעומת 18±3 (מ”מ כספית*דקה*גרם)/מ”ל, ערך P=0.03). ריכוז חומצות השומן החופשיות בפלסמה היה גבוה משמעותית לאחר הריצה.
התוצאות מעידות כי ריצת המרתון אינה גורמת לשינויים בולטים בתיפקוד הלבבי באדם הבריא. כנראה ששיעור הפרפוזיה הבאזלית המוגבר לאחר האימון הגופני משקף את השינויים בהעדפות חומר הדלק – לניצול מוגבר של חומצות שומן חופשיות. נראה גם שאימון מאומץ מגביר את הראקטיביות הקורונרית, שיכולה, לכן, להוות מנגנון הגנה בפני ארועים ווסקולריים אחרי האימון הגופני.
Scand J Med Sci Spo: 14: 4; 208
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!