מאת ד”ר נגה ליפשיץ
מתוצאות מחקר שפורסם ב-16 בנובמבר 2009 ב- American Journal of Cardiology, עולה כי מתן מניעתי של חסמי בתא לחולים בסיכון קרדיווסקולארי לפני ניתוח לא-לבבי, לא נקשר לסיכון מוגבר לשבץ.
החוקרים כותבים כי מתן פרי-אופרטיבי של חסמי בתא הוא נפוץ בחולים בעלי סיכון מוגבר לאירועים קרדיווסקולאריים, המועמדים לניתוח לא-לבבי. בעבודות קודמות נמצא קשר בין מתן חסמי בתא ובין סיכון נמוך יותר לאירועים לבביים חמורים סביב הניתוח, אך עם זאת, בשנת 2008 פורסם מחקר ה-POISE, שמצא קשר בין מתן של Metoprolol ובין סיכון מוגבר לשבץ. מחקר ה-DECREASE-I המוקדם יותר הדגים יתרון למתן פריאופרטיבי של Bisoprolol כ-30 יום ומעלה לפני הניתוח במינון המותאם לקצב הלב של החולה, אך החוקרים מציינים כי המחקר כלל רק 1,351 משתתפים, לעומת 8,331 משתתפים במחקר ה-POISE. בהמשך נערכו 2 מחקרים נוספים בסדרה, DECREASE-II ו-DECREASE-IV, ובמחקר הנוכחי ערכו החוקרים ניתוח כולל של נתוני 3 המחקרים, על מנת להעריך את ההיארעות, גורמי הסיכון והקשר של חסמי בתא לשבץ בתקופה הבתר-ניתוחית.
החוקרים מדווחים כי 3 המחקרים כללו 3,884 משתתפים, רובם מועמדים לניתוח ווסקולארי. 2,336 (60%) משתתפים הוקצו לטיפול בחסמי בתא, שהיה זהה ב-3 המחקרים, והחוקרים מציינים כי מאפייני המשתתפים היו דומים לאלו ממחקר ה-POISE, אם כי האחרון כלל יותר משתתפים עם סוכרת ופחות משתתפים עם מחלת לב איסכמית.
מתוצאות המחקר עולה, כי ההיארעות הכוללת של שבץ לאחר הניתוח באוכלוסייה שנבדקה היה 0.46% (18 מ-3,884 חולים), כאשר 12 מהמקרים (0.5%) התרחשו בקבוצת הטיפול בחסמי בתא (OR 1.16, 95% CI 0.4-3.35). החוקרים מציינים כי כל מקרי השבץ היו על רקע איסכמי. לאחר תקנון לערפלנים אפשריים, הגורם היחיד שנקשר באופן מובהק לסיכון מוגבר לשבץ לאחר הניתוח, היה מחלה צרברווסקולארית קודמת (OR 3.79, 95% CI 1.2-11.6).
לדברי החוקרים, המינון של Bisoprolol שניתן במחקרי ה-DECREASE היה 10-20% מהמינון המקסימאלי המומלץ בהתאם להנחיות האמריקאיות, בעוד שבמחקר ה-POISE ניתן Metoprolol במינון של 50-100% מהמנה המקסימאלית המומלצת.
לאור תוצאות המחקר הם מסכמים כי לא נמצא קשר בין מתן של Bisoprolol במינון נמוך לפני ניתוח לא-לבבי, ובין סיכון מוגבר לשבץ.
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!