בצקת מקולרית היא הסיבוך השכיח ביותר של אובאיטיס ועשויה לגרום להפרעות ראייה ולעיוורון. בצקת מקולרית מאובאיטיס לעיתים שכיחות עשויה שלא להירפא לגמרי או לחזור למרות טיפול בקורטיקוסטרואידים בהזרקה לזגוגית. שעור החזרה לאחר ספיגה של הבצקת הוא 40%. קביעת הטיפול היעיל ביותר עבור חולים אלה חשובה מאוד. הגישה המקובלת היא לטפל בהזרקות קורטיקוסטרואידים, כאשר הזרקות לזגוגית הן יעילות יותר מהזרקות פריאוקולריות של טריאמצינולון אצטוניד.  אפילו שהזרקות קורטיקוסטרואיד ברוב המקרים הפחיתו את הבצקת המקולרית ושיפרו את חדות הראייה, הריפוי לא תמיד מוחלט ויש חזרות שמצריכות טיפולים חוזרים. הזרקות חוזרות של סטרואידים חושפות את העיניים לסיכונים מוגברים של עליית לחץ תוך עיני והתפתחות ירוד. לכן יש צורך למצוא חלופות יעילות לטיפול בסטרואידים בבצקת מקולרית מאובאיטיס. שתי חלופות לא סטרואידליות עם נתונים ראשוניים מבטיחים הן הזרקה לזגוגית של מתוטרקסט (methotrexate) או של נוגדי גדילה אנדותליאלים וסקולריים כמו רניביזומב (ranibizumab). להזרקות לזגוגית של מתוטרקסט ורניביזומב יש פחות תופעות לוואי והן פחות חמורות בהשוואה לסטרואידים, במיוחד בהתייחסות ללחץ תוך עיני ולירוד. מחקרים ראשוניים העלו את האפשרות שמתוטרקסט יכול לגרום לרמיסיה קבועה של בצקת מקולרית מאובאיטיס. מחקר Macular Edema Ranibizumab versus Intravitreal Anti-inflammatory Therapy (MERIT) השווה את היעילות של הזרקות חוזרות לזגוגית של סטרואידים, שהיא הגישה המקובלת היום, לעומת טיפול לא סטרואידי עם הזרקות של רניביזומב או מתוטרקסט כטיפול בבצקת מקולרית עיקשת או חוזרת בעיניים עם אובאיטיס לא פעיל או פעיל במידה מזערית. במחקר הנוכחי מדווחות התוצאות העיקריות של המחקר כעבור 12 שבועות של מעקב.

החוקרים היו מקליפורניה, מיוטה, ממרילנד, מויסקונסין, ממסצ’וסטס, מוושינגטון ומאתיופיה. במחקר נבדקה היעילות של שלושה טיפולים הניתנים לזגוגית בבצקת מקולרית מאובאיטיס: שתל דקסמטזון, וזריקות מתוטרקסט או רניביזומב. המחקר היה קליני עם סמיות, רנדומיזציה וביקורת. נכללו בו חולים עם אובאיטיס לא פעילה או פעילה במידה מינימלית ועם בצקת מקולרית מאובאיטיס מתמידה או חוזרת בעין אחת או בשתי העיניים. חולים מ-33 מרכזים רפואיים עברו רנדומיזציה לשלוש קבוצות וכל קבוצה קיבלה אחד משלושת הטיפולים. החולים עם בצקת מקולרית בשתי העיניים קיבלו את אותו הטיפול בשתי העיניים. התוצא העיקרי, שנבדק 12 שבועות לאחר תחילת הטיפול, היה הפחתה בעובי המרכזי של הרשתית לעומת המדידה בתחילת המחקר באמצעות OCT. מהות הטיפול לא הייתה ידועה למפענחים. תוצאים משניים כללו שיפור וספיגה של הבצקת המקולרית, שינוי בחדות הראייה, ועליות לחץ תוך עיני.

במחקר נכללו 225 עיניים של 194 משתתפים. טיפול בדקסמטזון ניתן ל-77 עיניים של 65 משתתפים, 79 עיניים של 65 משתתפים טופלו במתוטרקסט, ו-69 עיניים של 64 משתתפים טופלו ברניביזומב. הטיפולים כללו לפחות הזרקה אחת. לאחר 12 שבועות בכל הקבוצות הייתה ירידה משמעותית בעובי במרכזי של הרשתית: 35% בעקבות טיפול בדקסמטזון, 11% אחרי טיפול במתוטרקסט, ו-22% אחרי טיפול ברניביזומב. ההפחתה בבצקת המקולרית הייתה גדולה יותר באופן משמעותי בקבוצה שטופלה בדקסמטזון בהשוואה לכל אחת מהקבוצות האחרות. רק בקבוצה שטופלה בדקסמטזון היה שיפור משמעותי בחדות הראייה המתוקנת הטובה ביותר במהלך המעקב. עליות בלחץ תוך עיני בשיעור של 10 מ”מ כספית, לערכים של 24 מ”מ כספית או יותר, או שניהם היו שכיחים יותר בקבוצת הטיפול בדקסמטזון. עליות לחץ תוך עיני ל-30 מ”מ כספית או יותר לא היו שכיחות בכל הקבוצות וההבדל בשכיחותם בין קבוצות הטיפול השונות לא היה משמעותי מבחינה סטטיסטית. ירידה בחדות הראייה המתוקנת המיטבית של 15 אותיות או יותר הייתה שכיחה יותר בקבוצת הדקסמטזון ובאופן טיפוסי הייתה מלווה בבצקת מקולרית מתמידה.

המסקנות היו שכעבור 12 שבועות, בעיניים עם אובאיטיס פעילה באופן מזערי או אובאיטיס לא פעילה, הטיפול בדקסמטזון היה יעיל יותר באופן משמעותי כטיפול בבצקת מקולרית מתמידה או חוזרת, בהשוואה למתוטרקסט או רניביזומב. הסיכון לעליית לחץ תוך עיני היה גבוה יותר בעקבות טיפול בדקסמטזון אך עליות לחץ לרמות של 30 מ”מ כספית או יותר היו נדירות.

The Multicenter Uveitis Steroid Treatment Trial (MUST) Research Group,
Writing Committee: Acharya NR, Vitale AT, Sugar EA, Holbrook JT, Burke AE, Thorne JE, Altaweel MM, Kempen JH, Jabs  DA
Intravitreal Therapy for Uveitic Macular Edemad – Ranibizumab versus Methotrexate versus the Dexamethasone Implant
The MERIT Trial Results
Ophthalmology 2023;130:914-923