היה זה העולם הערבי ששמר על הידע הרפואי שנלמד מהיוונים, בו בזמן שהנצרות  גזרה קיפאון מלא על כל התפתחות בעולם הרפואה. במונח “ערבי”, אנו מתכוונים לרופאים שהתקשורת שלהם הייתה בשפה הערבית. הם חיו בסוריה ובפרס ואפילו בספרד. ביניהם  מוסלמים אך גם נוצרים ויהודים. נזכור כי  הרמב”ם, רבי יהודה הלוי, ורבי משה בן נחמן הרמב”ן- ורוב נגידי הקהילה היהודית במצרים היו רופאים. אלו הם הימים בהם בלטו המוסלמים כאנשי מדע נאורים.

אצטט מדברי הנביא מוחמדשכתב: “עבד ה’!השתמש ברפואה, שכן הקדוש ברוך הוא לא המציא מחלה או כאב, בלא התרופה”.

הרופאים הערביים הסתמכו על הרפואה היוונית. ספריו של היפוקרטס, של גאלינוס ושל רופאים יוונים  נוספים תורגמו לערבית. אך הרופאים הערביים הוסיפו לספרים אלה מניסיונם ומידיעתם.

הם תרמו תצפיות חשובות על מחלות מדבקות, על מגפות  וכן על מחלות עניים שהיו כה נפוצות במזרח התיכון. הרופאים הערביים הצטיינו בפתיחותם, בתאוות הלימוד ומאידך העם רכש להם כבוד רב. מקצוע אחד בהם בלטו הערבים יותר מאשר מכל מקצוע רפואי אחר, הוא הרוקחות. מילים רבות המתארות חומרים עם השפעות פרמקולוגיות הן מילים ממקור ערבי ביניהן: כהל, סוכר, אלקלי, ו spinach דהיינו טרד. תרופות שהערבים ידעו להכין מחומרי גלם היו עלי סנה, נפתא, מור, לודנום, ספרון, קמפור ובנזואין.

הערבים פיתחו גם את ידיעותינו בכימיה. הם המציאו שיטות  לאידוי  נוזלים (distillation),  ליצירת גבישים והליכים כימיים אחרים שנשארו בשימוש עד היום. אבי הכימיה הערבית, הוא ג’ביר איבן חיין, שחי במאה השביעית. ג’ביר כתב ספרים רבים עותקים של חלק  מהם עדיין קיימים. 

בחודש הבא נתמקד בעבודתם של כמה מהרופאים הידועים יותר של התקופה ההיא.