ממחקר חדש עולה כי עם מעקב עוברי הדוק ניתן לצמצם את שיעורי התחלואה הפרינטאלית ע”י המתנה עם יילוד הריונות תאומים מונוכוריוניים עד 37 שבועות בטרם לידה מתוכננת ותאומים דיכוריוניים עד 38 שבועות הריון. עם זאת, במקרה של תאומים מונוכוריוניים, חייבים לאזן בין גישה זו ובין סיכון של 1.5% לתמותה תוך-רחמית.
הממצאים מבוססים על מחקר שכלל 1,028 נשים עם הריונות תאומים, משמונה מרכזים ברחבי המדינה.
החוקרים בחנו את שיעורי התמותה הפרינטאלית ומדד משולב של תחלואה פרינטאלית (שילוב של מצוקה נשימתית, NEC, Hypoxic-Ischemic Encephalopathy,, Periventricular Leukomalacia, או אלח דם), בין שלוש קבוצות שונות: תאומים לא-מסובכים שעברו לידה מוקדמת מתוכננת, תאומים מונוכוריוניים שהמשיכו מעבר לשבוע 34 להריון ותאומים דיכוריוניים שהמשיכו מעבר ל-36 שבועות.
החוקרים אספו נתונים אודות 1,001 זוגות תאומים (200 מונוכוריוניים ו-801 דיכוריוניים). שיעורי התמותה והתחלואה במדגם זה היו נמוכים משמעותית.
בקבוצת התאומים המונוכוריוניים, שיעורי התמותה הפרינטאלית עמדו על 30 ל-1,000 לידות.
החוקרים מציינים כי המוטיבציה ללידה מוקדמת אלקטיבית של תאומים מונוכוריוניים הינה להפחתת הסיכון לתמותה עוברית תוך-רחמית בגיל הריון מתקדם יותר. במחקרם, הסיכון עמד על 1.5% לאחר 34 שבועות הריון, 1.7% לאחר 35 שבועות הריון.
למרות שיילוד אלקטיבי בשבועות 34-35 להריון הפחית את הסיכון הנ”ל, ההחלטה כרוכה בתחלואה נאונטלית המתורגמת לשיעורי אשפוז של 88% ביחידות טיפול נמרץ של יילודים לאחר 34 שבועות, עם ירידה ל-9% לאחר 38 שבועות.
מבחינת תחלואה פרינטאלית, בתאומים מונוכוריוניים ללא-סיבוכים, הסיכון ירד מ-41% עם לידה לאחר 34 שבועות ל-5% עם לידה לאחר 37 שבועות.
בתאומים דיכוריוניים, שיעורי התמותה הפרינטאלית עמדו על 3.8 ל-1000. בקבוצת התאומים הדיכוריוניים תחת ניטור עוברי הדוק, הסיכון לתמותה תוך-רחמית לאחר 33 שבועות היה כמעט זניח.
בקרב תאומים דיכוריוניים, הסיכון לתחלואה ירד מ-4% עם לידה לאחר 36 שבועות ל-1% בהריונות שנמשכו עד 38 שבועות.
לסיכום, החוקרים כותבים כי בבחירת התזמון האופטימאלי ליילוד תאומים מונוכוריוניים ודיכוריוניים, יש לקחת בחשבון את הסיכון לתמותה תוך-רחמית, אך להתייחס למאזן הדינאמי בין הסיכון לעובר והסיכון ליילוד.
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!