ממחקר חדש עולה כי טיפול בהורמוני גדילה (Growth Hormone GH) אינו משפיע רבות על צפיפות העצם (BMD) הקורטיקלית או טרבקולרית בחולות טרנר, אך הטיפול קשור בעליה במשקל הגוף הרזה, וירידה באחוזי השומן בחולות אלו.
ילדות רבות הסובלות מתסמונת טרנר מטופלות בהורמוני גדילה, במטרה לשפר את הגובה הסופי בבגרות. בנוסף לעידוד גדילה לונגיטודינאלית של העצמות, GH משפיע גם על הרכב העצמות והגוף.
במחקר חתך נעזרו החוקרים בבדיקות DEXA והשוו את מדדי הרכב הגוף ו-BMD של 28 ילדות עם תסמונת טרנר, שלא טופלו מעולם ב-GH ו-39 ילדות שטופלו ב-GH במשך שנה אחת לפחות. צילומי רנטגן של הידיים שימשו להשוות את עובי הקורטקס של הגלילים (phalanx).
מאפייני המשתתפות בשתי הקבוצות היו דומים מבחינת גיל, גיל עצמות ומשקל. הנבדקות שטופלו ב-GH היו גבוהות יותר, בהשוואה לאלו שלא טופלו (137 ס”מ לעומת 134 ס”מ, p=0.001). אלו שטופלו בהורמוני גדילה נטלו את הטיפול למשך תקופה ממוצעת של 4.2 שנים.
לאחר תיקנון לגודל וגיל העצמות, לא זוהו הבדלים משמעותיים בין שתי הקבוצות במדדי BMD של L1-L4, עצם הרדיוס, או עובי העצם הקורטיקלית, שנמדדה בעצם המטה-קרפל השניה.
אחוז רקמת השומן בנבדקות שטופלו ב-GH היה נמוך ב-15%, בממוצע (p<0.001) ומשקל הגוף הרזה היה גבוה בכ-8%, בהשוואה לבנות שלא טופלו ב-GH. הבדלים אלו היו דומים בקבוצות ללא חשיפה לאסטרוגן (כלומר, לא כולל הילדות עם התבגרות מינית ספונטנית, או טיפולי אסטרוגן).
ההבדלים נותרו בולטים גם בילדות שסיימו את הטיפול ב-GH, לפחות שנה קודם לכן.
למרות שלהורמוני גדילה יש השפעה מעטה על מדדי BMD בעצם הקורטיקלית או טרבקולרית בילדות עם תסמונת טרנר, הטיפול קשור בעליה במסת הגוף הרזה, וירידה ברקמת השומן.
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!