ממחקר חדש עולה כי ריכוזים פיזיולוגיים של אסטרדיול עשויים להביא לרגרסיה של סרטן השד, במקרים שגידולים חיוביים לקולטני אסטרוגן מפתחים עמידות לטיפולים במעכבי ארומטז.
החוקרים השוו בין מאפייני ההתפתחות של גידולי סרטן השד השכיחים, החיוביים לקולטני-אסטרוגן (תאי MCF-7), עם תאי גידול MCF-7:5C עמידים לגמילה מאסטרוגן לתקופה ממושכת.
טיפול באסטרוגן הגדיל את התפתחות תאי MCF-7 הטיפוסיים במבחנים מעבדתיים, עם גירוי מקסימלי בריכוז של 0.1 ננומולר. לעומת זאת, טיפול ב-Fluvestrant, אנטגוניסט לרצפטור לאסטרוגן, הקטין את התפתחותם, עם עיכוב מקסימלי בריכוז 1 מיקרומולר.
מצד שני, 1 ננומולר אסטרדיול הביא לאפופטוזיס של תאי MCF-7:5C. ההשפעה המעכבת של Fluvestrant נמשכה גם בריכוז 1 מיקרומולר, אך בעוצמה נמוכה יותר מאסטרדיול.
מהניסויים עולה כי רגרסיה בעקבות אסטרדיול, היתה מתווכת דרך אקטיבציה של מסלול אפופטוזיס מיטוכונדריאלי, כפי שנראה בעקבות הביטוי של משפחת חלבוני Bcl-2 (מעודדי אפופטוזיס), פגיעה בשלמות הממברנה המיטוכונדריאלית, והגברת הטרנסלוקציה של ציטוכרום 3 מהמיטוכונדריה לציטוזול.
טיפול אסטרדיול הביא גם להפעלה של Caspase 9 ו-Caspase 7, ולחיתוך PARP.
לאור הממצאים, החוקרים מציעים כי הפוטנציאל האפופטוטי של אסטרדיול קשור ישירות ליכולתו לשנות את היחס בין חלבונים פרו-אפופטוטיים ואנטי-אפופטוטיים בתאי המטרה.
כאשר החוקרים הזריקו תאי MCF-7:5C לשד עכברים ללא תימוס, ניתן היה לזהות גידולים לאחר 4 שבועות. טיפול מתאים במינוני אסטרדיול המקובלים לאחר מנפאוזה, הביאו לרגרסיה מוחלטת של הגידולים עד שבוע 8.
הערכת הגידול לפי TUNEL לאחר 5 ימים, הראתה כי 49.9% מהתאים בגידולי שטופלו באסטרדיול, היו אפופטוטיים, בהשוואה ל-0.7%.
Fluvestrant הביא לעצירת התפתחות הגידול וסטאזיס, אך לא לאפופטוזיס.
החוקרים הציעו כי אם וכאשר מתפתחת עמידות למעכבי ארומטז, אסטרטגיה לטיפול עם אסטרוגן (אקסוגני או אנדוגני), עשויה להיות מספקת בכדי להרוג את הסרטן ולשלוט בהתקדמות המחלה.
הם מוסיפים, כי לאחר מתן אסטרוגן להריגת הגידול, שאריות גידול שנותרו עשויות להגיב שוב לטיפול אנטי-הורמונלי.
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!