ה-BMJ מציג במהדורת החודש מחקר, או יותר נכון סקר, אשר במהלכו בוצעו ראיונות עם כמה עשרות מטפלים נפשיים, פסיכיאטריים ופסיכולוגים שעסקו בשנות ה-50 וה-60 ב”ריפוי” של הומוסקסואליות ו-29 אנשים שעברו טיפולים כאלה.
בתקופה זו יש לזכור ההומוסקסואליות הייתה עבירה פלילית, ול”עבריינים” הייתה אפשרות לבחור בין כלא לבין טיפול נפשי אשר יחזירם למוטב.
מרבית האנשים שהגיעו לטיפול היו מעוניינים בו אם כחלופה לכלא, ואם בגלל שהיו מוטרדים קשות מכך שהייתה להם משיכה מינית לגברים, וכן שהסביבה הקרובה להם, או אנשי רפואה, המליצו להם לעבור טיפול.
בעוד שמשתתפים רבים מצאו את אושרם ביחסי עם בני זוג מאותו מיו לאחר הטיפול, כמה מהם סבלו מסיבוכים ומצוקה נפשית בדרגות שונות.
מסקנת המחקר היא שהגדרת ההומוסקסואליות כמחלה ופיתוח של טיפולים לדיכוי הנטייה המינית לאותו מין הייתה בעלת השלכה שלילית על המטופלים.
במאמר עצמו מציגים הכותבים ציטוטים של אנשי מקצוע שעסקו במתן אותם טיפולים. חלק מהטיפולים היו התנהגותיים וחלק כללו גם טיפולים בשוק חשמלי…מרבית אנשי המקצוע שעסקו בטיפולים אלה חשו בדיעבד בושה וצער על שנטלו חלק בפעולות אלה.
המחקר הזה מעלה נקודות חשובות מאוד למחשבה, שהחשובה שבהן היא הקשר בין הרפואה לתפיסות החברתיות. שיתוף הפעולה של הרפואה באותה תקופה עם המערכת של טיפול והחזרה למוטב של הומוסקסואלים היא אחת מנקודות השפל של הרפואה, והלקח של תופעה זו צריך לשמש את הרפואה בעתיד בעת שהחוק או הנורמות החברתיות מגדירים “מחלה”.
מומלץ לקרוא את כל הסקירה הכוללת ציטוטים נרחבים של מטפלים שעסקו בטיפולים אלה.
BMJ 2004;328:427 (21 February),
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!