מחקר זה ביקש לבחון את שיעור המטופלים שהגיעו לבית החולים בתוך חלון הזמן הטיפולי ל־kt, שלו התוויות נגד ברורות, ובכל זאת לא קיבלו את הטיפול – מצב המוגדר כ’החמצה פוטנציאלית’.

שיטות: החוקרים ניתחו נתונים מרשם לאומי גדול של חולי שבץ. הם התמקדו בחולים שהגיעו לבית החולים בתוך 4.5 שעות מתחילת התסמינים. החוקרים סיווגו את הסיבות לאי־מתן הטיפול ובדקו אם היו הבדלים דמוגרפיים (גיל, מגדר, מוצא) או קליניים בין אלו שקיבלו את הטיפול לבין אלו ש’הוחמצו’.

ממצאים עיקריים:

1. שיעור ההחמצות: נמצא כי אחוז משמעותי מהחולים שהיו מועמדים מתאימים לטיפול לפי ההנחיות היבשות לא קיבלו אותו בפועל.(מתוך ניתוח נתוני ניסוי ה־BEST-MSU), שיעורי ההחמצות הפוטנציאליות במתן טיפול תרומבוליטי (IVT) היו:
   • בחדר המיון (Emergency Department): שיעור ההחמצות עמד על 12.6% (בערך 1 מכל 8 מטופלים שהיו מתאימים לטיפול אך לא קיבלו אותו)
   • ביחידות שבץ ניידות (Mobile Stroke Units – MSU): שיעור ההחמצות היה נמוך משמעותית ועמד על 0.7% בלבד
   • בממוצע כללי (של כלל משתתפי האנליזה): שיעור ההחמצות עמד על 5.5% (51 מתוך 927 מטופלים שעמדו בקריטריונים)
2. סיבות שכיחות: הסיבות הנפוצות ביותר לאי־מתן הטיפול היו תסמינים קלים מדי או משתפרים במהירות (Mild/Improving symptoms), גיל מתקדם מאוד, וחשש מדימום למרות היעדר התוויית נגד מוחלטת.
3. הבדלים במרכזים הרפואיים: נמצאה שונות גדולה בין בתי חולים שונים בשיעור ההחמצות, מה שמעיד על הבדלים בגישות טיפוליות וב’סף הרגישות’ של הרופאים למתן הטיפול.
4. השפעה על תוצאים: מטופלים שסווגו כ’החמצות פוטנציאליות’ נטו לסבול מתוצאים תפקודיים פחות טובים בטווח הארוך בהשוואה למטופלים דומים שכן קיבלו את הטיפול.

מסקנות: קיימת שונות משמעותית בפרקטיקה הרפואית בנוגע למתן תרומבוליזה, במיוחד במקרי ‘גבול’. המחקר מציע כי הרחבת השימוש בטיפול גם לחולים עם תסמינים קלים אך משמעותיים (Disabling) וצמצום החשש הבלתי מבוסס מהתוויות נגד יחסיות עשויים לשפר את מצבם של חולים רבים ולהפחית את נטל הנכות מהשבץ.

למאמר