בהשוואה לחולים עם מיגרנה ואירועים נוירולוגיים חולפים אחרים, לאלו עם שבץ איסכמי יש כמעט פי שניים יותר סיכון לאוטם שריר הלב בתוך שנה, בעוד שלאלו עם דיסקציה של העורק הצווארי (CeAD) בלבד אין סיכון מוגבר, כך עולה ממחקר שעתיד להיות מוצג בכנס השבץ הבין-לאומי של ה-American Stroke Association.
“ממצאים אלה מצביעים על כך שדיסקציה של העורק הצווארי עשויה להיות פחות חמורה בהקשר של מחלות לב וכלי דם; אם דיסקציה של העורק הצווארי אינה מתרחשת במקביל לשבץ או גורמת לשבץ, אז הסיכון העתידי ל-MI נראה דומה לזה של קבוצת הביקורת שנבחרה”, אמר המחבר הראשי של המחקר. המחקר גם מראה שדיסקציה של אבי העורקים וגם שבץ מוחי קשורים ל-MI בהמשך החיים, ולמרות ש”אנשים מניחים” שדיסקציה של העורק הצווארי אינה קשורה לסיכון מוגבר לאוטם שריר הלב, “יש נתונים מוגבלים, אם בכלל, שתומכים בכך”, הוסיף. הוא ציין גם כי “אחד החששות היה שעורקי הצוואר, הקרוטידים או עורקי החוליות, קשורים למחלת אבי העורקים, לכן, אנשים לא היו בטוחים אם דיסקציה בעורקי הצוואר קשורה לסיכון גבוה לאוטם שריר הלב”.
מתוך המדגם הכולל, 16,469 (2.32%) סבלו מאוטם שריר הלב תוך שנה. לאחר התאמות לגורמי סיכון לבביים נפוצים כגון גיל, סוכרת, אי ספיקת לב, מחלת עורקים כליליים והיפרליפידמיה, חולים עם שבץ איסכמי חריף בלבד עדיין היו בעלי הסיכון הגבוה ביותר לאוטם שריר הלב (יחס סיכון מתואם [aHR], 2.20; 95% CI, 1.92- 2.52; P < .001), ואחריו חולים עם דיסקציה של העורק הצווארי ושבץ איסכמי חריף ביחד (aHR, 1.47; 95% CI, 1.12-1.92; P = .005). לחולים עם דיסקציה של העורק הצווארי היה סיכון לא מובהק (aHR, 1.24; 95% CI, 0.87-1.78; P = .235) לאוטם שריר הלב לאחר שנה אחת.
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!