על-פי ממצאיו של מחקר מעקב שפורסם לאחרונה, פעילות גופנית מאומצת עשויה להאט את התקדמותו של סרטן הערמונית.

החוקרים כותבים כי לא ברור האם הפעילות הגופנית מסייעת בהגבלת סרטן הערמונית או בעצירת התקדמותו ולכן הם החליטו לבדוק את השפעת ביצוע הפעילות הגופנית על היקף סרטן הערמונית, על שיעור התמותה ועל דירוג Gleason ההיסטולוגי.

במחקר השתתפו 47,620 גברים מארצות הברית ונערך אחריהם מעקב מ-1.2.1986 ועד ל-31.1.2000. במהלך המעקב תועדה הופעתם של 2,892 מקרים חדשים של סרטן הערמונית, 482 מהם היו גידולים בשלב מתקדם, ו-280 מהם היו סופניים. עבור כלל המקרים של סרטן הערמונית לא הבחינו החוקרים בקשר לביצוע פעילות גופנית כללית, מאומצת או שאיננה מאומצת.

בגברים מגיל 65 שנים ומעלה, אך לא בגברים צעירים יותר, נמצא סיכון נמוך יותר להופעת סרטן ערמונית בשלב מתקדם בקרב אלו שנמצאו בקטגוריה הגבוהה ביותר של פעילות גופנית מאומצת (ערך RR באנליזה רמבת משתנים של 0.33; 95%CI, 0.17-0.62, עבור יותר מ-29 לעומת 0 שעות מטבוליות אקוויולנטיות), ולהופעת סרטן ערמונית סופני (RR, 0.26; 95%CI, 0.11 – 0.66). לא ניתן היה להסביר את הממצאים באמצעות סריקות שונות ברמות ה-PSA. בקרב גברים שנמצא בהם סרטן הערמונית, נמצאה סבירות נמוכה יותר לסרטנים בעלי דיפרנציאציה גרועה יותר (דירוג Gleason של 7 ומעלה) בקרב החולים שביצעו פעילות גופנית במידה גבוהה.

מגבלות המחקר כוללות את האפשרות לבלבול בשל המבנה התצפיתי של המחקר.

החוקרים כותבים כי למרות שהמנגנונים עדיין אינם מובנים, הממצאים מצביעים על כך שביצוע פעילות גופנית מאומצת עשויה להאט את התקדמותו של סרטן הערמונית ויתכן שיש להמליץ עליה להפחתת שיעור התמותה בשל סרטן הערמונית, במיוחד בהתחשב ביתרונות הנוספים הרבים של ביצוע הפעילות הגופנית. הם מסכמים כי הממצאים עקביים לאורך הזמן, לא נראה שהם נובעים מהטיה של התוצאות או מבלבול, ומתאימים להיפותזה ההורמונלית בנוגע להתקדמותו של סרטן הערמונית.