היריון מלווה בשינויים המודינמיים והורמונליים משמעותיים, כולל עלייה בנפח הדם, ירידה בהתנגדות הווסקולרית והשפעה של הורמונים כגון אסטרוגן ופרוגסטרון על כלי הדם. למרות זאת, הדינמיקה של המיקרו-סירקולציה בעין לאורך שלבי ההיריון אינה מובנת היטב.

במחקר פרוספקטיבי שפורסם במרץ שנת 2026 ב־BMC Pregnancy and Childbirth , נבדקו 60 נשים הרות בריאות לאורך שלושת הטרימסטרים. ההערכה בוצעה באמצעות SS-OCTA (Swept-Source Optical Coherence Tomography Angiography) תוך מדידה של צפיפות כלי דם ברשתית (RVD) , בכורואיד (CVD) , ובעצב הראייה (ONVD) , לצד פרמטרים מבניים כגון עובי הרשתית (CRT) ועובי שכבת סיבי העצב (RNFL).

הממצאים המרכזיים הדגימו מספר דפוסים ייחודיים: ראשית, נצפתה ירידה פרוגרסיבית בצפיפות כלי הדם ברשתית מ־63.2% בתחילת ההיריון ל־58.7% בסופו (P<0.001) , כאשר הירידה המשמעותית ביותר התרחשה באזור ה־1–3 מ”מ (parafovea) . במקביל, צפיפות כלי הדם בעצב הראייה ירדה גם היא באופן מובהק. לעומת זאת, בכורואיד הודגם דפוס ייחודי בצורת  V: ירידה בצפיפות כלי הדם בין הטרימסטר הראשון לשני (86.9% ל־85.7%), ולאחר מכן התאוששות חלקית בטרימסטר השלישי (85.9%)  . ממצא זה מרמז על מנגנון הסתגלות וסקולרי ייחודי בכורואיד, ייתכן בתיווך NO או רה־מודלינג וסקולרי.

בנוסף, נצפתה עלייה הדרגתית בעובי הרשתית, ממצא שעשוי לשקף אגירת נוזלים או עלייה בחדירות כלי הדם. במקביל, צפיפות הקפילרות בפוביאה (FD) ירדה, אפילו שמבנה האזור הפוביאלי־האווסקולרי נותר יציב, דבר המרמז על פגיעה תפקודית מוקדמת לפני שינוי מבני. ממצא מעניין נוסף היה בעצב הראייה: למרות ירידה בזרימת הדם בעצב הראייה,  נצפתה עלייה בעובי מ־108 ל־111 מיקרוןP=0.02) ) ללא שינוי משמעותי ביחסcup-to-disc . תופעה זו מתוארת כ־neurovascular decoupling ועשויה לייצג תגובה נוירו־פרוטקטיבית או בצקת קלה. ניתוח יחסים בין המדדים הדגים כי הפגיעה בפרפוזיה ברשתית ובעצב הראייה משמעותית יותר מאשר בכורואיד, ככל הנראה בשל הבדלים במנגנוני האוטורגולציה.

החוקרים מציעים כי השינויים נובעים משילוב של redistribution של זרימת הדם לטובת הרחם והשליה, השפעות הורמונליות, ושינויים בלחץ הידרוסטטי. ההתאוששות בכורואיד עשויה לשמש כסמן לפיצוי המודינמי, ואילו היעדרה עלול לרמז על פתולוגיה כגון רעלת הריון. למחקר מגבלות הכוללות מדגם קטן יחסית, היעדר קבוצת ביקורת לא הרה, והיעדר נתונים לאחר הלידה. עם זאת, מדובר בתיאור ראשון ומפורט של דינמיקה מיקרו־וסקולרית פיזיולוגית בעין במהלך היריון תקין.

לסיכום, המחקר מדגים כי הריון גורם לשינויים מורכבים ולא אחידים במיקרו־סירקולציה העינית, הכוללים ירידה מתקדמת בפרפוזיה ברשתית ובעצב הראייה לצד התאוששות חלקית בכורואיד. ממצאים אלו עשויים לשמש בסיס להגדרת ערכי נורמה טרימסטריאליים ולזיהוי מוקדם של סטיות פתולוגיות בהריון בסיכון, אך בשלב זה ללא הוכחה להשפעה קלינית ישירה ונדרש מחקר נוסף בתחום.

קישור למאמר