תפיסה של בדידות במהלך הילדות שהוערכה באופן סובייקטיבי ורטרוספקטיבי על ידי מטופלים קשורה לסיכון מוגבר ביותר מפי שניים לאירוע ראשון של פסיכוזה (first-episode psychosis), מה שמציין סמן אפשרי חדש להפרעה, כך עולה ממחקר שהוצג בקונגרס האיגוד הפסיכיאטרי האירופי.

הקשר בין בדידות לאירוע ראשון של פסיכוזה “נראה כמשפיע מעבר להשפעות האובייקטיביות של בידוד חברתי, ובולט במיוחד אצל נשים” אמר המחבר הראשי של המחקר, “ממצאים אלה מצביעים על הפוטנציאל של בדידות בילדות כסמן לסיכון מוקדם לפסיכוזה שיכול לעזור להנחות התערבויות ממוקדות”.

ישנם שני מרכיבים של בידוד, שניהם “גורמי סיכון משמעותיים” לתחלואה, תמותה והופעת הפרעות נפשיות, אמר, הראשון הוא “בידוד חברתי אובייקטיבי”, המורכב מחוסר מופגן של קשרים חברתיים, כולל אינטראקציות חברתיות, קשרים ומערכות יחסים, בעוד שהשני הוא תחושת בידוד כפי שהיא נתפסת, או “בדידות”, המוגדרת כ”תחושה סובייקטיבית של מצוקה הקשורה בהיעדר מערכות יחסים משמעותיות”, ללא קשר לכמות המגע החברתי בפועל שאדם חווה.

בדידות בילדות מתרחשת לפני גיל 12 והופכת לנפוצה יותר ויותר, הוסיף, סקר שנערך לאחרונה מראה כי כשליש מהילדים מדווחים כי הם חשים בדידות לעיתים קרובות. מחקר גנטי ותצפיתי הראה שיש קשר דו-כיווני בין בדידות לפסיכוזה וכי מטופלים עם סכיזופרניה נוטים יותר לדווח על בדידות מאשר האוכלוסייה הכללית. הוא ציין גם כי אין מחקר קודם שהעריך את הקשר הפוטנציאלי בין בדידות בילדות לפסיכוזה שלאחר מכן.

לכתבה ב-medscape