מתוצאות מחקר חדש עולה כי מחלות פסיכיאטריות מלוות בסיכון מוגבר לטיפול ארוך-טווח באופיואידים בקרב מתבגרים ומבוגרים צעירים עם כאב כרוני. ממצאי המחקר פורסמו במהדורת יוני של כתב העת Journal of Adolescent Health.
החוקרים מצאו כי לא רק שהסיכוי למתן מרשם לטיפול באופיואידים היה גבוה יותר בקרב מתבגרים ומבוגרים צעירים עם הפרעות פסיכיאטריות כרונית וכאב כרוני, אלא גם נרשמה עליה של פי 2.4 בסיכוי לקבלת טיפול ארוך-טווח באופיואידים, בהשוואה לבני נוער ללא מחלות פסיכיאטריות.
למיטב ידיעתם, זהו המחקר הראשון שבחן את הקשר בין נוכחות מחלות פסיכיאטריות ובין דפוסי מרשם לטיפול באופיואידים. בפרט, זהו המחקר הראשון שהוכיח כי במתבגרים ומבוגרים צעירים עם מחלות פסיכיאטריות ישנה נטייה מוגברת לטיפול באופיואידים כאשר הם סובלים מכאב כרוני ואוכלוסיה זו נוטה יותר לקבלת טיפול כרוני.
החוקרים אספו נתונים אודות מתבגרים ומבוגרים צעירים בגילאי 13-24 שנים, עם כאב כרוני, שאינו על-רקע מחלה ממארת.
בקרב קרוב ל-60,000 משתתפים שענו על הקריטריונים למחקר, אבחנה של מחלת נפש ניבאה טיפול ארוך-טווח באופיואידים (יחס סיכויים של 2.37, P<0.001). צעירים עם אבחנה של ממאירות או HIV לא נכללו במחקר.
בפרט, הפרעות חרדה והפרעות דיכאון מג’ורי היו קשורות באופן הדוק עם טיפול ארוך-טווח באופיואידים (8.1% מהחולים עם הפרעות חרדה קיבלו טיפול ארוך-טווח באופיואידים, בהשוואה ל2.2% שלא טופלו; 5.9% מהחולים עם הפרעת דיכאון מג’ורי קיבלו טיפול ארוך טווח באופיואידים, בהשוואה ל-2.1% שלא טופלו).
מין זכר (יחס סיכויים של 1.59), גיל מתקדם (יחס סיכויים של 1.33) ואחוז גבוה יותר של תושבים לבנים המתגוררים בקהילה (יחס סיכויים של 1.65) ניבאו כולם טיפול ארוך-טווח באופיואידים, בעוד שרמת השכלה גבוהה יותר באוכלוסייה ניבאה העדר טיפול (יחס סיכויים של 0.63).
מגבלות המחקר כוללות חוסר אפשרות לקבוע את הסיבה האמיתית למתן המרשמים, אם החולים נטלו את הטיפול התרופתי כפי שנרשם, האם הטיפול היה הולם. כמו כן, לא ניתן היה להעריך את התגובה לטיפול או את ההשפעה של טיפול על איכות החיים של החולים.
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!