אירגון American Academy of Pediatrics (AAP) רואה חשיבות רבה בזיהוי גורמים המגבילים ומשפרים את יעילות הטיפול פליאטיבי. סקר חדש שנערך בקרב מתמחים ברפואת ילדים התייחס לחוויות האישיות והמקצועיות שלהם בנוגע למקרי תמותה, וזיהוי גורמים הקשורים באשמה (מגבלה אפשרית) והשתתפות בהלווית החולים (גורם המשפר את יעילות הטיפול).
במסגרת המחקר נערך סקר בקרב רופאים באמצע מסלול ההתמחות ברפואת ילדים, שהתייחס הן לחוויות והגישות האישיות והן לחוויות המקצועיות בנושא המוות.
79 מתמחים (90%) השלימו את הסקר שנערך בין 1997-2000. 91% דיווחו על מקרה מוות של בן משפחה או חבר קרוב, 75% נזכרו כי במשפחתם לא דנו בפתיחות בנושא המוות. עד כה, המתמחים דיווחו בממוצע על 9.4 מקרי תמותה של מטופליהם, עד כה. 39% הביעו רגשות אשמה באשר למקרה מוות, ובאלו שחשו אשמה באשר למקרה מוות זוהתה נטיה מוגברת לחוש אחריות (p<0.01), אך הם דווקא חשבו פחות מאחרים על המוות שלהם (p<0.01). לעומת 23% רופאים שהשתתפו בהלווית מטופליהם, 42% הביעו חשש מפני השתתפות בהלוויה. מספר הפעמים הממוצע שמתמחה יידע את המשפחה על מוות של חולה, היה גבוה יותר באלו שהשתתפו בהלוויות המטופלים.
לסיכום, עד לאמצע מסלול ההתמחות, נחשפים מתמחים ברפואת ילדים לחוויות אישיות ומקצועיות רבות בנוגע למוות. תכניות לימודי מתמחים חייבות להתייחס לנושאי השכול, לשפר את האינטגרציה של התנסויות אלו, ולפנות למתמחים זמן להשתתף בהלוויות של המטופלים שלהם.
J Palliat Med. 2006 Feb;9(1):70-81
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!