בקשישים עם היסטוריה של שבר ירך תועד סיכון מוגבר להתפתחות דמנציה בשלב מאוחר יותר, בהשוואה לעמיתיהם שמעולם לא שברו את הירך, כך עולה מנתונים מוקדמים שהוצגו במהלך הכנס השנתי מטעם ה-American Geriatrics Society.

החוקרים התבססו על נתוני סקר National Health and Aging Trends Study משנת 2011 שכללו מבוטחי מדיקייר מעל גיל 65 שנים שהתגוררו בקהילה או במרכזים לא סיעודיים.

המשתתפים היו במעקב עד 2019 וסווגו לקבוצה של חולים עם היסטוריה של שבר ירך במידה ודיווחו על שבר מסוג זה במהלך השנה החולפת (137 חולים). החוקרים בחנו את הנתונים אודות שינויים מתפקוד קוגניטיבי תקין לאבחנה אפשרית של דמנציה. בקבוצת החולים עם היסטוריה של שבר ירך תועד שיעור גבוה יותר של חולים שבריריים ומדוכאים, מטופלים לאחר גיל 75 שנים, חולים עם מחלות רקע רבות ונשים, בהשוואה לשיעורים המדווחים בקבוצת הביקורת.

החוקרים התבססו על הגדרת NHATS של דמנציה אפשרית, אשר כללה משתתפים עם ציון שהיה פחות מ-1.5 סטיות תקן מתחת לממוצע בתפקודי זיכרון, התמצאות, או תפקוד ניהולי. אבחנה אפשרית של דמנציה כללה חולים עם אחד משלושת הקריטריונים הללו: אבחנה ע”י רופא של מחלת אלצהיימר או דמנציה, ציון של 2 נקודות ומעלה בשאלון Ascertain Denentia 8-item Questionnaire, או ציון נמוך מ-1.5 סטיות תקן מתחת לממוצע בשניים מבין שלושה תחומי NHATS. עוד הושלמו תקנונים לגיל, גזע, מוצא אתני וביטוח מדיקייד, בין היתר.

מהנתונים עולה כי היסטוריה של שבר ירך לוותה בעליה בסיכון להתקדמות מתפקוד קוגניטיבי תקין לאבחנה אפשרית או סבירה של דמנציה. כ-7.1% מהמשתתפים עם היסטוריה של שבר ירך זוהו כחולים עם אבחנה אפשרית של דמנציה, זאת בהשוואה ל-1.4% מאלו בקבוצת הביקורת. אבחנה סבירה של דמנציה תועדה ב-7.8% מהמשתתפים עם היסטוריה של שבר ירך לעומת 4.4% מאלו בקבוצת הביקורת.

בשורה התחתונה, לאחר ניתוח מתוקן ולא-מתוקן של הנתונים, בחולים עם היסטוריה של שבר ירך תועד סיכון גבוה יותר מכפליים להתפתחות אבחנה סבירה או אפשרית של דמנציה, בהשוואה לביקורות.

החוקרים מדגישים כי למרות שהתוצאות היו מובהקות סטטיסטית, לא ניתן לשלול כי ההידרדרות הקוגניטיבית לא זוהתה לפני אירוע שבר ירך.

מתוך כנס ה-AGS

לידיעה במדסקייפ