הטיפול במקרים של היפרפאראתירואידיזם ראשוני באמצעות פרוצדורה ניתוחית פשוטה להסרת הגידול השפיר מביאה להפחתה משמעותית של הסיכון לשברים לאורך זמן, בעוד שטיפול בכל אחת מהתרופות ממשפחת ביספוספנטים מעלה את הסיכון באותם חולים, כך עולה מנתונים חדשים, שפורסמו בכתב העת Annals of Internal Medicine.
החוקרים התבססו על נתוני Kaiser Permanente Southern California Laboratory Management System להערכה רטרוספקטיבית של חולים עם אבחנה ביוכימית של היפרפאראתירואידיזם ראשוני בין 1995-2010.
החולים אובחנו עם היפרפאראתירואידיזם ראשוני קלאסי, שזוהה בנוכחות ריכוז סידן מעל 10.5 מ”ג/ד”ל וכן ריכוז PTH מעל 65 ננוגרם/ליטר. מדדי צפיפות המינראלים של העצם נבחנו בכלל ירך ובעמוד שדרה מותני.
מדגם המחקר כלל בסופו של דבר 6,272 חולים עם היפרפאראתירואידזם ראשוני, 36% מהם אובחנו עם אוסטיאופניה בתחילת הדרך ו-53% אובחנו עם אוסטיאופורוזיס.
22% מהמטופלים בביספוספנטים במשך חציון של 55 חודשים ו-22% נוספים עברו ניתוח לכריתת פאראתירואיד; יתר 55% החולים נותרו תחת השגחה בלבד.
לאחר חציון מעקב של 4.5 שנים, החוקרים זיהו 940 שברים, 178 מהם שברים של הירך ו-762 שברים המערבים עצמות אחרות.
הסיכון האבסולוטי לשברי ירך לאחר עשר שנים עמד על 20.4 אירועים ל-1,000 חולים לאחר ניתוח ו-85.5 אירועים ל-1,000 חולים שטופלו תרופתית, בהשוואה ל-55.9 ל-1,000 חולים שלא קיבלו אף אחד מהטיפולים הללו. הסיכון לכל שבר לאחר עשר שנים עמד על 156.8, 302.5 ו-206.1 אירועים ל-1,000 אנשים, בהתאמה.
מניתוח הנתונים לפי מדדי צפיפות עצם בתחילת הדרך עלה כי ניתוח לכריתת פאראתירואיד לווה בסיכון מופחת לשברים, הן בחולים עם אוסטיאופניה והן בחולים עם אוסטיאופורוזיס, בעוד שהטיפול בביספוספנטים לווה בסיכון מוגבר לשברים בחולים אלו. ניתוח כריתת פאראתירואיד לווה בהפחתת סיכון לשברים בחולים בין אם סווגו לפי ההנחיות המקובלות ובין אם לאו.
החוקרים מסכמים וכותבים כי מהנתונים עולה כי ניתוח לכריתת פאראתירואיד מלווה בסיכון מופחת לשברים, וכי טיפול בביספוספנטים לא היה עדיף על מעקב בלבד.
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!