מתוצאות מחקר חדש, שפורסמו בכתב העת Circulation, עולה שכיחות גבוהה של טיפול במינון לא-הולם של נוגדי-קרישה פומיים חדשים כנגד פרפור פרוזדורים, כולל הפחתה לא-הולמת של המינון בהעדר התוויות כלייתיות וכשלון הפסקת מינון כאשר הדבר נדרש לאור הפרעה בתפקוד הכלייתי.
החוקרים התבססו על מאגר נתונים גדול מארצות הברית, עם 14,865 חולים עם פרפור פרוזדורים שהחלו טיפול ב-Apixaban (אליקוויס), Dabigatran (פרדקסה) או Rivaroxaban (קסרלטו) בין אוקטובר 1, 2010 ועד ספטמבר 30, 2015. הם בחנו את השימוש במינון סטנדרטי בחולים עם התוויה כלייתית למינון מופחת ושימוש במינון מופחת בהעדר התוויה כלייתית למינון מופחת.
מבין 1,473 חולים עם התוויה כלייתית להפחתת מינון, 43% קיבלו מינון העשוי להיות מינון-יתר, שלווה בסיכון מוגבר לדימומים מג’וריים (יחס סיכון של 2.19), אך ללא הבדל מובהק סטטיסטית באירועים מוחיים.
מבין 13,392 משתתפים ללא התוויה כלייתית למינון מופחת, ב-13.3% ניתן מינון העשוי להיות נמוך מהמינון התרפויאטי. תת-מינון זה לווה בסיכון גבוה יותר לאירועים מוחיים (יחס סיכון של 4.87), אך ללא הבדל מובהק סטטיסטית באירועי דמם מג’ורי בין מטופלים ב-Apixaban.
החוקרים כותבים כי בשימוש קליני, מינוני נוגדי-קרישה פומיים שאינם אינסולין לעיתים קרובות אינם תואמים לתוויות הטיפול התרופתי. דפוסי מרשם אלו עשויים להיות מלווים בבטיחות גרועה יותר וללא ערך מוסף מבחינת היעילות בחולים עם מחלת כליות חמורה ויעילות גרועה יותר וללא ערך מוסף בקרב מטופלים ב-Apixaban עם תפקוד כלייתי תקין או הפרעה קלה בלבד בתפקוד הכלייתי.
J Am Coll Cardiol 2017; 69:2779-2790
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!