השוואה לא-ישירה של ארבעה נוגדי-קרישה פומיים חדשים למניעת אירועים מוחיים בחולים עם פרפור פרוזדורים שופכת אור על ההבדלים בפרופיל הבטיחות והיעילות של התכשירים השונים. בהעדר מחקרים להשוואה ישירה בין התרופות, הסקירה של ארבעת המחקרים הגדולים להערכת נוגדי-קרישה פומיים חדשים אל מול קומדין, עשויה לסייע בהכוונת הטיפול התרופתי, כאשר יש לקחת בחשבון את החסרונות הנובעים מהשוואה עקיפה.

מחקרי RE-LY, ROCKET-AF ו-ARISTOTLE בחנו שלושה נוגדי-קרישה פומיים חדשים שאושרו לשימוש Dabigatran (פרדקסה), Rivaroxaban (קסרלטו) ו-Apixaban (אליקוויס), בהתאמה ולאחרונה, מחקר ENGAGE-AF בחן את הטיפול ב-Edoxaban (ליקסיאנה), המצויה בשלבי הערכה בארצות הברית ואירופה.

מהשוואה עלה כי ל-Edoxaban במינון-גבוה (60 מ”ג, עם הפחתת המינון ל-30 מ”ג בהתאם למאפייני החולים) פרופיל בטיחות ויעילות דומה ב-Dabigatran במינון 110 מ”ג, פעמיים ביום. טיפול ב-Dabigatran במינון 150 מ”ג, פעמיים ביום, לווה בסיכון נמוך יותר לאירועים מוחיים או תסחיפים סיסטמיים. Edoxaban במינון-גבוה היה בעל יעילות דומה ל-Rivaroxaban או Apixaban  במניעת אירועים מוחיים, עם פחות אירועי דמם בהשוואה ל-Rivaroxaban ויותר אירועי דמם בהשוואה ל-Apixaban.

טיפול ב-Edoxaban במינון נמוך (30 מ”ג, עם הפחתת מינון ל-15 מ”ג, בתלות במאפייני החולים) היה פחות יעיל בהשוואה לתרופות האחרות, אך לווה בשיעור נמוך יותר של דימומים מג’וריים.

השוואות לא-ישירות מאפשרות בחירה מודעת, למשל, כאשר הרופא מעוניין ביעילות גבוהה יותר להפחתת הסיכון לאירועים מוחיים איסכמיים (לדוגמא, טיפול בפרדקסה במינון 150 מ”ג, פעמיים ביום) או בטיחות רבה יותר עם פרופיל הדימומים המג’וריים הנמוך ביותר, בעיקר בקשישים בסיכון גבוה לדימומים (דוגמת פרדקסה במינון 110 מ”ג, פעמיים ביום, Apixaban או Edoxaban).

עם זאת, תוצאות אלו מסייעות בפיתוח השערות ויש לאשר את הממצאים במחקר אקראי להשוואה ישירה בין התרופות.

במחקר נלווה שפורסם באותו כתב עת, בחנו חוקרים את אותם ארבעה מחקרים והגיעו למסקנות דומות.

השימוש ב-Apixaban או Edoxaban במינון נמוך מושך מאוד בחולים בסיכון גבוה לדימומים, מאחר ולטיפולים אלו פרופיל הדימומים הטוב ביותר, ללא עליה בשיעור דימומים ממערכת העיכול, בהשוואה לטיפול בקומדין.

עם טיפול ב-Edoxaban במינון נמוך תועדו שיעורים גבוהים יותר של אירועים מוחיים איסכמיים, בהשוואה לקומדין, בעוד שעם טיפול ב-Apixaban תועדה מגמה של שיעורים נמוכים יותר של אירועים מוחיים איסכמיים.

לטיפול ב-Rivaroxaban ו-Edoxaban במינון גבוה היו יתרונות שכללו מתן חד-יומי, אך הטיפולים לוו בשיעור גבוה יותר של דימומים ממערכת העיכול, בהשוואה לקומדין.

פרדקסה במינון 150 מ”ג, ,פעמיים ביום, היה משטר הטיפול היחיד שנמצא עדיף על קומדין במניעת אירועים מוחיים לא-המורגיים. עם זאת, משטר טיפול זה לווה בסיכון מוגבר לאוטם שריר הלב ודימומים ממערכת העיכול ולכן יש לנקוט משנה זהירות עם טיפול זה, וככל הנראה להימנע מהטיפול בחולים בסיכון גבוה לדימומים ממערכת העיכול ו/או תסמונת כלילית חדה.

החוקרים מציינים כי מהערכה עדכנית מטעם מנהל המזון והתרופות האמריקאי לא עלו סימנים לסיכון מוגבר לאוטם שריר הלב עם פרדקסה, אך תואר סיכון מוגבר משמעותית לדימומים ממערכת העיכול.

בהעדר השוואה ישירה בין נוגדי הקרישה החדשים, הבחירה בין הטיפולים השונים תושפע ככל הנראה משיקולי יעילות במניעת אירועים מוחיים איסכמיים, סיכון לדימומים מג’וריים, סיכון לאוטם שריר הלב, השפעה על שיעורי התמותה ונוחות טיפול חד-יומי.

Thromb Haemost 2014

לידיעה במדסקייפ