ממחקר חדש עולה כי תסמיני דיכאון שכיחים בקרב מבוגרים, המתאשפזים בעקבות התקף אסתמה, ותסמינים אלו מאפיינים קבוצת חולים בסיכון גבוה להיענות נמוכה לקבלת טיפול באסתמה, לאחר שחרורם.

לדברי החוקרים, במרבית המקרים, כאשר חולה מגיע לבית החולים בעקבות התקף אסתמה, הרופאים אינם בודקים אם הוא סובל מדיכאון. אך ייתכן שיש מקום לעשות זאת, מאחר שחולים אלו מצויים בסיכון גבוה מאוד להיענות נמוכה לטיפול באסתמה, לאחר השחרור מבית החולים.

החוקרים בחנו את השפעות תסמיני דיכאון על ההיענות לטיפול באסתמה, לאחר שחרור 59 חולי אסתמה, רובם היו נשים (64%), רובם ממוצא אפריקאי-אמריקאי (80%), מבוגרים עירוניים, בגיל ממוצע של 43.2 שנים, שאושפזו בעקבות התקף אסתמה.

החוקרים בחנו את רמת הדיכאון בזמן האישפוז, ומצאו כי חלק משמעותי מחולי אסתמה, סבלו מתסמיני דיכאון משמעותיים (41%) .

למשך עד שבועיים מהשחרור מבית החולים, נעזרו החוקרים במוניטורים בכדי להעריך את הטיפול במשאפי וטבליות קורטיקוסטרואידים. מרבית המחקרים שנערכו עד כה, התבססו על דיווחים עצמיים של החולים, באשר להיענות לטיפול, או ספירת הכדורים ששימשו לטיפול באסתמה, שיטות שאינן אמינות באיסוף מדויק של הנתונים.

ההיענות הכוללת לטיפול תרופתי באסתמה לא היה אופטימלי, אך היה גרוע יותר באופן משמעותי בחולים עם דרגה גבוהה של תסמינים דיכאוניים. ההיענות היומית הממוצעת לטיפול באסתמה עמדה על 60%, בחולים שאובחנו עם תסמינים דיכאוניים בדרגה גבוהה, לעומת 74% מאלו ללא תסמינים דיכאוניים (p=0.02).

לאחר תיקנון לערפלנים שעשויים להשפיע על ההיענות לטיפול, דוגמאת גיל, מין, או רמת השכלה, מצאו החוקרים כי הסיכוי להיענות גרועה לטיפול באסתמה (כלומר, נטילת פחות מ-50% מהתרופות הנדרשות) מצד חולים שסבלו מדיכאון, היה גבוה פי 11.

מדובר בממצאים חשובים מאוד, מאחר שנרשמו בתוך שבועיים מהשחרור מבית החולים, בעקבות התקף אסתמה. החוקרים סבורים כי נותר לראות אם בדיקות סקר וטיפול בדיכאון, ותמיכה פסיכוסוציאלית אחרת, יסייעו בשיפור ההיענות לטיפול התרופתי בחולי אסתמה.

Chest. 2006;130:1034-1038

לידיעה במדסקייפ