מאת ד”ר נגה ליפשיץ
מתוצאות מחקר שפורסם ב-8 במרץ 2010 ב-Archives of Neurology, עולה כי לחולים תחת טיפול ב-Warfarin (קומדין) אשר סבלו משבץ איסכמי וקיבלו טיפול ב-tPA, נצפה סיכון מוגבר לדימום תוך מוחי בהשוואה לחולים שלא טופלו בקומדין.
זהו מחקר רטרוספקטיבי, שכלל 107 משתתפים בגיל ממוצע של 69.2 שנים. החוקרים מדווחים כי 43.9% מהמשתתפים היו גברים, ציון ה- National Institutes of Health Stroke Scale score (NIHSS) החציוני של המשתתפים היה 14, 12.1% מהם נטלו קומדין וחציון ה-INR היה 1.04 (טווח 0.82-1.61). חציון הזמן מהופעת תסמיני השבץ ועד למתן טיפול תרומבוליטי היה 140 דקות.
מתוצאות המחקר עולה כי שיעור הדימום התוך-מוחי בקרב המשתתפים היה 6.5%, אך במשתתפים שנטלו קומדין נצפה שיעור דימומים תוך-מוחיים גבוה יותר, בהשוואה למשתתפים שלא נטלו קומדין (30.8% לעומת 3.2%, p=0.004). החוקרים מציינים כי גם לאחר תקנון לגיל, פרפור פרוזדורים, ציון ה-NIHSS וערכי ה-INR, עדיין נצפה קשר מובהק בין טיפול בקומדין וסיכון מוגבר לדימום תוך מוחי.
לאור תוצאות המחקר מסכמים החוקרים כי לחולים המטופלים בקומדין נצפה סיכוי גבוה יותר לדימום תוך מוחי לאחר טיפול ב-tPA לשבץ איסכמי, בהשוואה לחולים שלא טופלו בקומדין, על אף שערכי ה-INR היו נמוכים מ-1.7.
בין מגבלות המחקר מציינים החוקרים את המדגם המצומצם, ומוסיפים כי המחקר נערך במחקר שלישוני ועל כן ייתכן ונכללו משתתפים חולים יותר (הטיית הפניה). כמו כן, לא בכל המקרים נלקחו בדיקות INR בשעות והימים לאחר מתן הטיפול ב-tPA, ולא לכל המשתתפים היו זמינים נתונים על בדיקת ה-CT ההתחלתית שעברו, ולכן לא ניתן היה להעריך את השפעת השינויים המוקדמים לאחר השבץ על הסיכון לדימום תוך-מוחי. בנוסף, במחקר נעשה שימוש בהגדרת ה- European Cooperative Acute Stroke Study לדימום תוך מוחי, ועל כן לא ניתן היה להעריך את השכיחות של דימום תוך מוחי במשתתפים ע”פ הגדרות אחרות. לפיכך ממליצים החוקרים לערוך מחקרים נוספים בתחום.
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!