מאמר המערכת של העיתון הישראלי של הסתדרות הרופאים הישראלית בשפה האנגלית (IMAJ) במרץ השנה הוקדש להתעללות בילדים והזנחתם (Child abuse and neglect-CAN). התופעה לצערנו נפוצה למדי. בארה”ב מתים כל יום 3 ילדים על רקע התעללות או הזנחה. במחקר שבדק את דרכי החינוך בהם נוקטים הורים בארה”ב’ נמצא כי 4.9% מהילדים עברו התעללות גופנית. במצריים התופעה נפוצה עד כדי 37% ובקוריאה 45%. לגבי ישראל דווח במהלך 2003 על 37000 מקרים של התעללות בילדים והזנחה (כ 1.6% מכלל הילדים בארץ באותה שנה).
התעללות בילדים והזנחתם מוגדרת ככל פעולה או אי נקיטה בפעולה ע”י ההורה או האחראי על הילד, הגורמים למוות, פגיעה פיזית קשה או פגיעה נפשית, ניצול מיני או ניצול אחר המהווים סיכון לפגיעה משמעותית בילד. להתעללות ולהזנחה של הילדים יתכנו שורשים עמוקים הנעוצים בתרבות הספציפית של החברה ובדרכי החינוך המקובלות באותה החברה, אך חינוך במשטר אכזרי וקשוח או ניצול מיני של ילדים מהווים עבירה על החוק. בעבר הייתה אמנם תפיסה כי הילד הוא רכוש הוריו היכולים לעשות בו ככל העולה על רוחם, אך לתפיסה זו אין מקום בימינו אנו.
הבעיה מערבת מספר רשויות כולל גופים משפטיים, רפואיים, סוציאליים ואלו העוסקים בריאות הנפש.
בישראל על פי החוק מוטלת חובה לדווח על חשד בהתעללות או הזנחת ילדים. זוהי חובתו של כל אזרח ובעיקר של בעלי מקצועות הבאים במגע עם ילדים כרופאים, אחיות, מורים, עובדים סוציאליים ופסיכולוגים.
המחברת מביעה חשש כי לא כל המקרים החשודים כהזנחה או התעללות בילדים מדווחים. איחור בזיהוי הבעיה, או התעלמות ממנה, עלולים לגרום לנזקים קשים עד למוות של הילד. לא תמיד קל לאבחן מקרה התעללות או הזנחה. ההורים בדרך כלל מספקים סיפור כוזב, והילדים צעירים מדי או מפוחדים מדי לספר את האמת.
המחברת טוענת כי במסגרת הכשרת הפרסונל הרפואי, זיהוי התעללות והזנחה של ילדים ודרכי הטיפול בהם אינם מודגשים במידה הרצויה. בקרב רופאים יתכנו גורמים שונים לאי דיווח על מקרה התעללות או הזנחת ילדים, ביניהם ניתן למנות אבחנה שגויה. הכחשה. חוסר מודעות לחובת הדיווח, חוסר רצון להתערב, אמונות אישיות של הרופא וכדומה. כך למשל נמצא בעבודה של תירוש וחבריו כי 58% מהרופאים שהשתתפו באותו מחקר, מצדיקים ענישה גופנית, עובדה שהשפיעה על נכונותם לדווח על מקרה התעללות או הזנחה. כמו כן לעיתים קשה מאד לרופא להאמין כי ההורה הסימפטי הניצב מולו ומנהל איתו שיחה תרבותית מתעלל בילדו. זה קשה עוד יותר כאשר להורה המתעלל מאפיינים הדומים לאלו של הרופא המטפל. בהקשר זה מוזכר של דיווח של גליק על אי ביצוע אבחנה של התעללות בילד ע”י אם שעבדה כאחות.
מעניין לציין לתשומת לבנו האורתופדים, כי בעבודה שטרם פורסמה, מצאה המחברת שרוב הרופאים והסטודנטים לרפואה דווחו על חסר בהוראת הנושא במסגרת הכשרתם, וכי חסר זה בלט בעיקר בקרב המקצועות הכירורגיים…
בארץ על פי הוראת משרד הבריאות חייב להיות בכל בית חולים צוות הכולל רופא, אחות ועובד סוציאלי שמטרתו להתמודד בבעיה. תפקיד הצוות לעזור לאבחן את הילדים שסבלו התעללות, לתאם חקירה, לקיים קשר עם הרשויות הסוציאליות או המשטרה ולהעמיק את הידע והמודעות לנושא בבית החולים.
מינוי אנשים לצוות כזה מתוך מחלקות שונות בבית חולים עשוי לשפר את הטיפול בבעיה ולהגביר את המודעות לקיומה בכל מחלקה.
המחברת ממליצה להעמיק את הידע לגבי הבעיה במסגרת ההכשרה המקצועית של העוסקים ברפואה, ובעיקר בקרב אלו המטפלים בילדים כולל אורטופדים, רדיולוגים, כירורגים, טראומטולוגים, רופאי עיניים, רופאי עור ואחרים. כמו כן היא ממליצה כי בבדיקה של כל ילד פצוע או חבול יש להפשיטו לגמרי ולבצע בדיקה פיזיקלית מקיפה גם אם החבלה אינה חמורה. בחשד להתעללות בילד מתחת לגיל שנתיים יש לבצע צילומי סקירת שלד. במקרים של חבלת ראש או בנוכחות סימנים נוירולוגיים יש לבצע בדיקת פונדוסים על מנת לזהות מקרים של טלטול. בחשד להתעללות או הזנחה בילד יש לאשפז את הילד ולהפעיל את הצוות האחראי לנושא בבית החולים. על הצוות לדרוש דיווח על המשך הטיפול בילד מהמשטרה או מהרשויות הסוציאליות המעורבות.
מוטלת עלינו חובה לצמצם ככל האפשר את מספר המקרים הבלתי מאובחנים של התעללות בילדים.
Antonelli J. The neglect of “Child abuse and neglect” IMAJ 2006;8:200-202
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!