תבונה שגרתית לגבי מומחיות רופאים טוענת כי ככל שהרופא בעל נסיון רב יותר, המומחיות הקלינית שלו טובה יותר. מחקר חדש הופך אימרה זו על פיה עם מסקנה כי רופאים מנוסים יותר עלולים למעשה לספק איכות טיפול נמוכה יותר.
הבעיה אינה כי רופאים מנוסים יותר הינם פחות אינטיליגנטים, מאומנים או כשירים, ואין בממצאים אלו להאשים את הרופאים המבוגרים יותר, אומר ד”ר ניטיש צ’ודרי מבית הספר לרפואה בהרווארד, בבוסטון מסצ’וסס. הבעיה היא שימוש בשיטות שאינן יעילות ולכן הדרישה מהרופאים להיות מעודכנים.
השיטות המסורתיות של שמירת ידע ונסיון קליני כיום צריכות להיבדק שוב ולהישתנות, על פי המחקר. במשך ה-20 שנה האחרונות היתה ספרות שמטרתה לעזור בזיהוי אלו שיטות עובדות ואלו לא. יש למקד את המאמצים באישור הנושא.
המחקר שקשר שנות רופאים בקליניקה לאיכות הטיפול פורסם בגיליון פברואר של Annals of Internal Medicine, היה מבוסס על סקירת מדליין של 59 מאמרים מ-1996 עד 2004 אשר דיווחו על נתונים של 62 קבוצות. מחקרים נכללו אם דיווחיהם סיפקו תוצאות אמפיריות; מדדו ידע, דבקות בקווים מנחים, תמותה, או תהליך אחר של איכות טיפול; וכללו שנים מסיום בית הספר לרפואה, שנים מקבלת ההיתר, או גיל הרופא כמשתנה המשפיע על התוצאות.
המחקרים חולקו לארבע קטגוריות על בסיס האם הם העריכו ידע (כמו ידע לאינדיקציות של עירוי דם); דבקות לסטנדרט טיפול של איבחון, סריקה או מניעה (לדוגמה, לאחר קווים מנחים לטיפול מניעתי); דבקות לסטנדרט טיפולי (כמו מרשם מתאים); או תוצאות (תמותה למשל).
התוצאות חולקו לשש קבוצות על בסיס של הקשר בין משך הזמן של הרופא כמטפל וביצועיו: שלילי עקבי, שלילי חלקי, ללא השפעה, השפעה מעורבת, חיובי חלקי וחיובי עקבי.
בסה”כ יותר ממחצית (52%) מ-62 ההערכות במחקרים הראו קשר שלילי בין נסיון ממושך וביצועים לכל התוצאות שהוערכו, ו-21% נוספים הראו מתאם שלילי לחלק מהתוצאות.
כמו כן מצא המחקר כי רק 2 הערכות (3%) דיווחו כי הביצוע עלה בהתחלה עם יותר נסיון, הגיע לשיא וירד, בעוד ש-21% לא מצאו קשר. הערכה אחת (2%) דיווחה על עלייה בביצוע עם נסיון ממושך יותר לחלק מתוצאות, ורק הערכה אחת מצאה עלייה בביצוע עם יותר שנות נסיון לכל התוצאות.
בתחום הערכת הידע של רופאים, לדוגמא, כל 12 המחקרים שבהם השתמשו דיווחו על מתאם שלילי בין ידע ונסיון רב. למשל, לאחר התאמה, רופאים צעירים מגיל 40 היו בעלי סבירות גבוהה יותר להאמין בערך של טיפולים המשפרים אחוזי שרידות לאוטם שריר לב אקוטי, כמו תרופות טרומבוטיות, אספירין, וחסמי בטא, ובעלי סבירות נמוכה יותר להאמין בערך הטיפולים שלא אושרו, כמו לידוקאין מניעתי.
תוצאות המחקר מטילות ספק בתועלת שניתן להפיק באופן בלעדי מפעילות רפואית מתמשכת, כמו קריאת מאמרים או שמיעת הרצאות, כדרך להישאר מעודכן בידע ובקליניקה. שיטות אלו דורשות השתתפות פסיבית בלבד ברכישת הידע. מה שדרוש במקום הם פעילויות בהן הרופאים יוצרים קשר עם רופאים אחרים או משתמשים בטכנולוגיה במטרה למדוד או לבנות מיומנויות קליניות.
פרטים אקדמים (academic detailing), בהם רופאים או רוקחים מבקרים במשרדי רופאים לדון בטיפולים מתאימים הוכח כמוצלח באזורים בהם נבדקה השיטה בקנדה. אחד מהמסרים העיקריים בספרות לגבי שנויי התנהגות הוא שיש להשתמש ביותר מגורם אחד.
המקצוע אינו יכול להתעלם מממצאים קשים אלו והשלכותיהם: הפרקטיקה אינה מושלמת אך היא חייבת להיות מלווה במאמצים מתמשכים לשמור על כשירות ואיכות טיפול.
התפתחות מקצועיות מתייחסת לכל קריירת הרופא ולא רק לאלו בתחילת דרכם המקצועית.
המאמר קורא לרופאים לתמוך בקונספט של שמירה על הסרטיפיקציה, אשר מחליף סרטיפיקציה פעם בחיים לסרטיפיקציה לכל החיים. מודל זה של התפתחות מקצועית מספק דרך לזיהוי פערים בין טיפול אידיאלי לנוכחי, זהו הצעד הראשון לקראת רכישת ידע חדש, מיומנויות, ותהליכי טיפול.
Ann Intern Med. 2005:142:260-273, 302-303
הערת המערכת: הוכנסו תיקונים בידיעה
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!