הפרעה בתפקוד הכלייתי הינה גורם סיכון לתמותה בחולים לאחר דימום תוך-מוחי, עם עדות לקשר תלוי-מינון ועליה בסיכון לתמותה עם החמרה בתפקוד הכלייתי, כך עולה מתוצאות מחקר חדש שפורסמו בכתב העת PLoS One.
במסגרת המחקר ביקשו החוקרים לבחון את הסיכון לתמותה בטווח הקצר (חודש אחד) ובטווח הארוך (שנה אחת) על-פי קצב הפינוי הגלומרולארי המשוער בעת קבלה לאשפוז של חולים עם דימום תוך-מוחי.
החוקרים התבססו על נתונים ממאגר Taiwan Stroke Registry בין אפריל 2006 ועד דצמבר 2016 וזיהו חולים עם דימום תוך-מוחי אשר סווגו לחמש תתי-קבוצות בהתאם לקצב פינוי גלומרולארי משוער בעת הקבלה לאשפוז: 90 ומעלה, 60-89, 30-59, 15-29, או פחות מ-15 מ”ל/דקה או תחת טיפולי דיאליזה. הסיכון לתמותה לאחר חודש ולאחר שנה מאבחנה של דימום תוך-מוחי נבחן על-פי קצב פינוי גלומרולארי משוער.
מהנתונים עולה כי שיעורי התמותה לאחר חודש ושיעורי התמותה לאחר שנה עלו באופן פרוגרסיבי עם ירידה בקטגוריית קצב פינוי גלומרולארי. שיעורי התמותה לאחר חודש אחד בחולים עם קצב פינוי גלומרולארי קטן מ-15 מ”ל/דקה או תחת טיפולי דיאליזה היו גבוהים כמעט פי 5.5 בהשוואה לשיעורי התמותה בחולים עם קצב פינוי גלומרולארי של 90 מ”ל/דקה ומעלה (8.31 לעומת 1.50 מקרי תמותה ל-1,000 שנות-אדם), עם יחס סיכון מתוקן של 4.59 (רווח בר-סמך 95% של 2.71-7.78).
בדומה, שיעורי התמותה לאחר שנה אחת בחולים עם קצב פינוי גלומרולארי קטן מ-15 מ”ל/דקה או תחת טיפולי דיאליזה היו גבוהים פי 7.5 בהשוואה לשיעורי התמותה בחולים עם קצב פינוי גלומרולארי של 90 מ”ל/דקה ומעלה (2.34 לעומת 0.31 מקרי תמותה ל-1,000 שנות-אדם), עם יחס סיכון מתוקן של 4.54 (רווח בר-סמך 95% של 2.95-6.98).
החוקרים מסכמים וכותבים כי ממצאי המחקר תומכים בחשיבות הפרוגנוסטית של תפקוד כלייתי בחולים עם דימום תוך-מוחי, כאשר קצב פינוי גלומרולארי מנבא את הסיכון לתמותה לאחר חודש ולאחר שנה מהאירוע המוחי.
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!